לודוויג ואן בטהובן

לודוויג ואן בטהובן (17.12.1770, 26.3.1827) היה מלחין ופסנתרן גרמני נודע. וירטואוזי פירושו מנגן מצוין ובעל מיומנות טכנית מרשימה. הוא נחשב לאחד המלחינים החשובים בכל הזמנים ולדמות מקשרת בין התקופה הקלאסית לרומנטית.

בטהובן נולד בבון שבגרמניה. אביו, זמר ומורה, אילץ אותו לתרגל רבות כבר בילדותו. בגיל 14 כבר עבד כנגן בתזמורת החצר והתחיל לכתוב יצירות משלו. בשנות ה־80 של המאה ה־18 נסע לווינה, שם שאף ללמוד ולהתפתח כמוזיקאי.

ב-1792 עבר לווינה בהמלצת הפטרון ולדשטיין ולמד תקופה קצרה אצל יוזף היידן. הוא זכה להצלחה כפסנתרן ועבד כמלחין עצמאי, נתמך על ידי פטרונים, והרוויח מהופעות, שיעורים ומכירת יצירות.

בטהובן לא נישא. היה לו קשר ארוך עם ז'וספין פון בראונשוויג, וב־1812 כתב מכתב אהבה לאישה שמכנים אותה "האהובה הנצחית". יש הסבורים שתחושת בדידות זו השפיעה על יצירתו.

בשנות ה־20 המאוחרות לחייו החל לאבד שמיעה. חירשות פירושה אובדן שמיעה; למרות זאת המשיך להלחין יצירות חשובות גם אחרי שאיבד את שמיעתו לגמרי. ב־1827 מת לאחר מחלה ממושכת. בדוח נתיחה נרשמו בעיות בכבד ובאיברים נוספים. מחקר משנת 2024 מצא ברמות גבוהות של עופרת, ארסן וכספית בשערותיו; החוקרים הציעו שיין מזוהם בעופרת יכול היה לתרום למצבו.

יצירות מפורסמות: הסימפוניות מס' 3 ("הרואית"), 5 ("הגורל"), 6 ("הפסטורלית"), 7 והגדולה ביותר מבחינת השפעה, סימפוניה מס' 9, שבה מופיעה המקהלה עם ה"אודה לשמחה" (שיר של פרידריך שילר). בין יצירותיו לפסנתר ידועות: "אור הירח", "הפאתטית", "ולדשטיין", "אפאסיונטה" ו"האמרקלאוויר". גם "לאליזה", הקונצ'רטו לפסנתר מס' 5 ("קיסר"), הקונצ'רטו לכינור ומיסה סולמניס בולטות.

מחדש מחלקים את יצירתו לשלוש תקופות: מוקדמת, אמצעית ומאוחרת. בתקופה המוקדמת השפיעו עליו היידן ומוצרט. התקופה האמצעית מצטיינת בנושאי גבורה ומאבק, ובה נכתבו הסימפוניות 3, 8. בתקופה המאוחרת (1816, 1827) היצירות נעשו עמוקות וניסיוניות, כמו רביעייה עם שבעה פרקים וסימפוניה שמשלבת מקהלה.

בטהובן הרחיב את צורת הסונאטה (צורת עולם מוזיקלית: מבנה של פרקים שכותבים בו רעיון ומפתחים אותו). הוא הוסיף ביטוי רגשי עז, מבנים ארוכים וניסויים צורתיים. הוא גם השפיע על פיתוח הפסנתר: בעזרת בקשותיו שונו כלי נגינה כדי לתת יותר עוצמה וטווח דינמי לפסנתרנים.

הרעיונות של תקופת הנאורות והמהפכה הצרפתית, חירות ואחווה, ניכרים ביצירותיו. את הסימפוניה השלישית הקדיש בתחילה לנפוליאון, ואז קרע את ההקדשה כשנפוליאון הכתיר עצמו לקיסר.

מומחים דנים אם בטהובן הוא "קלאסי" או "רומנטיקן". ניתן לראות בו דמות מעבר: יש בו יסודות קלאסיים לצד רגשות רומנטיים וניסויים חדשים.

לודוויג ואן בטהובן נולד ב־1770 ונפטר ב־1827. הוא היה מלחין. מלחין זהו אדם שכותב מוזיקה. הוא היה גם פסנתרן. פסנתרן זהו מי שמנגן בפסנתר.

בטהובן נולד בעיר בון בגרמניה. אביו לימד אותו מוזיקה מוקדם מאוד. בגיל צעיר הוא ניגן בכנסייה והתחיל לכתוב מוזיקה משלו.

הוא עבר לווינה, עיר חשובה למוזיקה. למד אצל היידן לזמן קצר. עבד כמלחין עצמאי וקיבל תמיכה ממלכים ואצילים.

לא נישא, אך נתנה לו אישה אהבה גדולה. כינו אותה "האהובה הנצחית". הוא היה לעתים עצוב מכך.

בטהובן החל לאבד שמיעה צעיר. חירשות פירושה איבוד שמיעה. למרות זה המשיך להלחין מוזיקה נהדרת. הוא מת אחרי מחלה ב־1827. חוקרים מצאו שיער שבו היו כמויות גדולות של עופרת וארסן. ייתכן שיין מזוהם גרם לזה.

היצירה הכי מפורסמת שלו היא הסימפוניה התשיעית. סימפוניה זהו שיר גדול לתזמורת. בפרק האחרון שרים המקהלה את ה"אודה לשמחה". גם היצירות "לאליזה" ו"סונאטת אור הירח" מפורסמות מאוד.

בטהובן שינה את המוזיקה. הוא הוסיף הרבה רגשות ופרקים ארוכים. הוא גם הדחף לשפר את תיבות הפסנתר. כך הפסנתר קיבל צליל חזק ועשיר יותר.

הוא הוכיח שאפשר ליצור מוזיקה מדהימה גם אחרי שאיבדת שמיעה. המוזיקה שלו עדיין מרגשת אנשים היום.