לודזה

לוּדזָה (בלטבית: Ludza; ברוסית: Люцин; ביידיש: לוצין) היא עיר במזרח לטביה, בחבל לטגליה. אוכלוסייתה כ-10,000 תושבים, כולל קומץ יהודים.

לודזה נזכרת מהמאה ה-12. בסוף המאה ה-14 נבנה בה מבצר אבן, שעומד עד היום. בשנת 1561 נכנסה העיר לאיחוד הפולני-ליטאי. בחלוקת פולין הראשונה (1772) עברה לסמכות האימפריה הרוסית. בשנת 1777 הוענקו ללודזה זכויות עיר.

בין מלחמות העולם חיו בעיר כ-1,500 יהודים, יותר מרבע מהתושבים. היו בה חיים קהילתיים פעילים, שבעה בתי כנסת, בית ספר עברי ואגודה לעידוד העברית. רבני הקהילה כללו את נפתלי ציוני, את אליעזר דון-יחיא (שבו למד הרב קוק) ואת בן-ציון דון-יחיא.

בתקופת הכיבוש הסובייטי נסגרו המוסדות הציבוריים היהודיים. ב-3 ביולי 1941 נכבשה העיר על ידי הגרמנים במסגרת מבצע ברברוסה. לעיר הגיעו פליטים יהודים מליטא ומלטביה. חלק מהפליטים נורו כבר כשבועיים לאחר מכן בידי לוחמים מקומיים.

לאחר מכן כ-1,000 יהודים רוכזו בגטו קטן, רובע סגור ומצומצם שבו חיו בתנאים קשים. הגטו נשמר בידי המשטרה הלטבית, והוטלו עליו חוקים משפילים ועבודות כפייה. במהלך הקיץ והסתיו של 1941 בוצעו רציחות המוניות: בסוף יולי הוצאו קבוצות יהודים להרג, וב-17 באוגוסט נרצחו כ-800 יהודים בבורות ירי ליד אגם צירמה. לאחר מכן הועברו כ-120 יהודים האחרונים לליטאית (לגטו דבגפילס), ורבים מהם נרצחו בדרך או לאחר הגעתם. כ-25 יהודים בעלי מקצוע שנשארו בעיר נרצחו ב-2 באפריל 1942. מקהילת לודזה שרדו חמשה אנשים בלבד.

לוּדזָה היא עיר במזרח לטביה. יש בה כ-10,000 תושבים.

העיר ידועה מהמאה ה-12. יש בה מבצר אבן ישן מהמאה ה-14. ב-1777 הפכה ללשכה עירונית, זאת אומרת קיבלה זכויות של עיר.

לפני מלחמת העולם השנייה גרו בלודזה כ-1,500 יהודים. היו שם בתי כנסת ובית ספר עברי. היו גם רבנים חשובים.

בשנת 1941 נכבשה העיר על ידי הגרמנים. הגיעו אליה פליטים יהודים ממקומות אחרים. רבים מהיהודים הועברו לגטו (רובע סגור שבו גרו יהודים בזמן המלחמה). בגטו היו תנאים קשים והרבה סבל. בחודשים קשים של אותה שנה נרצחו כמאהות רבות של אנשים. בסוף המלחמה שרדו רק כמה אנשים מהקהילה.