לחם משנה

לחם משנה היא חובת הברכה על שתי כיכרות לחם או חלות בכל סעודת שבת ובחלק מהסעודות של יום טוב. מקור ההלכה הוא בסיפור המן, המזון (מן) שנשלח לש Israelites במדבר, שביום שישי ירד מנה כפולה כדי לכסות גם את שבת.
בתלמוד לומדים את מצוות לחם המשנה מזכר ה'מנה הכפולה' שהתקיימה לקראת השבת. יש מדרשים שאומרים שהדין חל גם בסעודות יום טוב, כי ביום לפני יום טוב ירד מנה כפולה. קיימת מחלוקת בין המדרשים על כך.
גם נשים חייבות בלחם משנה, למרות שזו מצוות עשה שהזמן גרמא, כיוון שנשים חייבות גם בדיני שבת.
בקבלה מופיע פירוש סימבולי: ה'זכר' (יעקב) והלחמים משקפים את נשותיו, רחל ולאה.
עדיפות היא להשתמש בלחמים שלמים. אם אין אפשרות, אפשר לצרף שני חצאים בעזרת קיסם, להשתמש בלחם פרוס הסגור בשקית, או בדיעבד לקיים גם באמצעות שתי פרוסות.
מקובל לכסות את החלות במפה בזמן הקידוש. קידוש היא הברכה על היין שמברכים בתחילת הסעודה. המנהג מבוסס על הוראה בתלמוד שלא להביא את השולחן לפני קידוש. ברוב הפוסקים נהוג לכסות תמיד, אך הגר"א נהג לא להביא את הלחם עד לאחר הקידוש.
על הלחם מברכים ברכת המוציא כשהן שלמות. בדרך כלל פורסים ומברכים ואז בוצעים רק אחת מהחלות. יש נוהגים לחלוק על כך: חלקם בוצעים שתי חלות; לפי מנהג הקבלה בביצוע ליל שבת בוצעים את החלה התחתונה, ובסעודות היום את החלה העליונה. יש גם מנהג לברך על 12 חלות לפי הקבלה.
אחרי הקידוש ונטילת ידיים טובלים את הפת במעט מלח. המלח נועד להעשיר את הטעם ולזכור את הקרבנות, שבהם השתמשו במלח. בתקופה שבין ראש השנה ועד הושענא רבא יש הנוהגים לטבול בדבש במקום מלח כסגולה לשנה מתוקה.

לחם משנה זה לברך על שתי חלות בכל סעודת שבת. "מן" זה האוכל שנפל מהשמיים למדבר.
הסיבה היא שהמן ירד פעמיים ביום שישי. זה הכין את בני ישראל גם לשבת.
גם בחלק מימי טוב אפשר לברך כך. יש חלוקות בדברי החכמים.
טוב שיהיו לחלות שלמות. אם אין, אפשר לחבר שני חצאים או להשתמש בשתי פרוסות.
בזמן הקידוש, הברכה על היין, נוהגים לכסות את החלות במפה.
חלק מהאנשים מביאים את הלחם אחרי הקידוש.
מברכים על הלחם כשהוא שלם. בדרך כלל חותכים רק חלה אחת.
יש מנהגים שקובעים איזו חלה לחתוך בערב או ביום השבת.
אחרי שלוקחים ידיים, טובלים את הלחם במלח מעט. המלח מזכיר את הקרבנות.
בין ראש השנה להושענא רבא יש נוהגים לטבול בדבש כדי שנהיה מתוקים.