ליגטורה

לִיגָטוּרָה (צֵרוּף אותיות) היא כתיבה של שתי אותיות סמוכות או יותר כסימן אחד. זה קורה כששתי אותיות חוזרות יחד הרבה במילים או במילים נפוצות.


באלף-בית הלטיני חלק מהאותיות התמזגו כדי לחסוך מקום ולקצר את הכתב. דוגמה בולטת היא האות f שמשתלבת לעתים עם ה-i. הנקודה מעל ה-i מתמזגת עם הלולאה של ה-f ונוצרת הליגטורה fi. ליגטורות דומות כוללות ff, fl, ffi, ffl.


הסימן & נקרא אמפרסנד. מקורו בליגטורה של המילה הלטינית Et (שמשמעותה "ו").


האות ß בגרמנית היא ליגטורה שמקורה בשילוב של ſ (s ארוכה) עם s קצרה או עם z.


האות W הגיעה מכתיבת שתי V זו לצד זו (VV). עד המאה ה-14 הפכה W לאות נפרדת.


Æ (æ) מקורן בליגטורה של AE. בשפות סקנדינביות הן אות בפני עצמה. באנגלית וצרפתית הן בדרך כלל ליגטורות שניתן להחליף ב-AE. כך גם Œ שמקורה ב-OE.


IJ הוא סימן טיפוגרפי בהולנדית. יש לו תכונות של אות, דיגרף (שילוב של שתי אותיות שמייצר צליל אחד) וליגטורה, אך אינו מוגדר באופן מוחלט כאחד מהם.


בכתבי יד ודפוסים מימי הביניים מוצאים ליגטורות בעברית. למשל לעיתים מחברים א ו-ל לצורה מיוחדת (ﭏ), בעיקר במילים "אל" ו"אלוהים". זה נעשה גם כדי לא לכתוב את השם המפורש של ה'.

בכתבים יהודיים בערבית הופיע שימוש בליגטורות בגלל ש"אל" היא תחילית היידוע. ביידיש קיימות צירופים כמו װ, ױ, ײ, אך אלו אותיות בפני עצמן ולא ליגטורות.

סימן השקל החדש ₪ הוא חיבור של ראשי התיבות ש׳ ו-ח׳ (שקל חדש).


הכתב הערבי הוא רהוט, כלומר האותיות מתחברות זו לזו. לכן צירופי אותיות נכתבים כליגטורות רבות. הליגטורה הנפוצה ביותר היא لا (ל+א), והיא גם מסמנת את המילה "לא".

ליגטורות נוספות קיימות, למשל הצירוף ﳌ (ל+מ). בגלל ריבוי הליגטורות הקשה הדפוס, פותח כתב ערבי מפושט לדפוס עם ליגטורות מועטות. בשיטה זו הצירוף ﳌ נכתב כ־ لـمـ. הליגטורה של לא (لا) נשארה הכרחית ולעיתים הוקצה לה מקש במכונות כתיבה.

עם התפתחות ההדפסה חזרו בהדרגה להדפיס גם סגנונות מסורתיים עם ליגטורות.

המילה אללה (الله) אינה ליגטורה טכנית; האותיות בה פשוט מתחברות לפי כללי הכתב. בהדפסה שומרים לרוב על סימני הניקוד וההגייה המסורתיים, כגון שַדַה (סימן לחיזוק) ו"אלף קטנה" (סימן לתנועת a ארוכה), שגם הם מודפסים כחלק מהמילה.

ליגטורה היא חיבור של שתי אותיות או יותר לאות אחת. חיבור כזה חוסך מקום וגורם לאות להראות שונה.


לפעמים ה־f וה־i נכתבות יחד. הנקודה על ה־i מתמזגת עם הלולאה של ה־f. כך נוצר הסימן fi. יש גם צירופים כמו ff ו־fl.

הסימן & נקרא אמפרסנד. זה היה חיבור של המילה הלטינית Et, שפירושה "ו".

האות ß בגרמנית נוצרה משילוב של שני סימנים של ה־s.

האות W הגיעה משתי אותיות V שנכתבו זו ליד זו.

האות Æ נוצרה מחיבור של A ו־E. גם Œ נוצרה מ־O ו־E.


בכתבי יד עתיקים חיברו לפעמים א ו־ל לצורה מיוחדת. זה נעשה במילים כמו "אל" ו"אלוהים".

סימן השקל ₪ הוא חיבור של האותיות ש׳ ו־ח׳.


הכתב הערבי מחבר אותיות אוטומטית. צירוף נפוץ הוא لا (ל+א). זה גם אומר "לא". בגלל הרבה צירופים האלה פיתחו דפוס פשוט עם מעט ליגטורות, אבל הליגטורה لا נשארה תמיד.

במילה אללה (الله) האותיות מתחברות לפי כללים. בהדפסים שומרים על סימנים מיוחדים להגייה.