מגדר בלשון

חלק מהשפות חסרות הבחנה דקדוקית במגדר. מנוּעות-מגדר: שפות שאין בהן הבחנה בין זכר ונקבה בדקדוק. דוגמות: הונגרית (ő), טורקית (o), פינית (hän), וטטרית. בסינית המדוברת נשארה מילה אחת ההגויה ta, אבל בכתב החליפו את הסימנים ויצרו 他 ל"הוא" ו-她 ל"היא".

שפות אחרות מחויבות-מגדר: הן כופות הבחנה במגדר על דוברים. עברית היא דוגמה כזו. יש גם חופשיות-מגדר: שפות שמאפשרות הבחנה אך לא מחייבות אותה. יש גם סוגים ביניים, כלומר שפות שמבחינות באחד מהמגדרים אך לא בשני; קוראים להן "מגדריות-למחצה".

מילים כמו "הוא" ו"היא" הן כינויי גוף. כינוי גוף: מילה שמחליפה שם, למשל "הוא" או "היא". באנגלית הרשמית יש גם "one" (כינוי נייטרלי) ובשימוש פחות רשמי פופולרי "they" כנייטרלי יחיד.


ברוב השפות המחויבות-מגדר יש נטייה להעדיף את צורת הזכר כברירת מחדל. זה נקרא סגנון מגדרי: סגנון שבו אחד מהמינים מופיע כדיפולט. בעברית, למשל, פניות כלליות כמעט תמיד בניסוח זכרי. לעתים המסורת הזו משתקפת גם בטקסטים דתיים והיסטוריים.


ניסויים הראו שאנשים משייכים תכונות "גבריות" או "נשיות" לחפצים בהתאם למין הדקדוקי שלהם. דוברי גרמנית ותיאורטית בחרו במילים שונות כדי לתאר את אותו חפץ בהתאם למינו הדקדוקי בשפתם.


בשבדיה הוכנס ב-2015 כינוי נייטרלי "hen" כדי להפחית דגש על מגדר. ניסויים מצאו ששימוש בשפה נייטרלית מקל על הבלטת מגדרים ומגביר סובלנות כלפי להט"ב. ניסוי בעברית הראה ששפה מגדרית משפיעה על מניעים ותחושת מסוגלות בקרב נשים. מחקר רחב מצא מתאם בין שפה בסגנון מגדרי לרמות אי-שוויון במדינה.


תנועות פמיניסטיות מתחו ביקורת על שימוש תמידי בזכר כאילו הוא "נייטרלי". דוגמה היסטורית היא הוויכוח בין וינסטון צ'רצ'יל לננסי אסטור על השימוש במילה "man" באנגלית. רבים ראו בשימוש הזכרי כסימן לחוסר שוויון והחלו לדרוש פתרונות לשוניים.


קיימות גישות שונות. חלק מהדוברים לא רואים בעיה. אחרים מקבלים את הבעיה אך משתמשים בזכר כדי לא להכביד על הקורא. יש הטוענים שמין דקדוקי אינו מייצר אפליה, אלא משקף מסורת לשונית.


ניסיונות להפחית את ההטייה הלשונית כוללים:
- החלפת "man" ב"person" ו"salesman" ב"salesperson".
- שימוש בכינוי "he or she" או "they" באנגלית.
- בעברית: כפילות צורות "קח/קחי", שימוש בצורת רבים משותפת ("ראו"), או כפילת צורות "תלמידים ותלמידות".
- יש גם שימוש לעתים בצורת נקבה בלבד כדי לאזן את הדומיננטיות ההיסטורית.

האקדמיה ללשון העברית שיקפה התנגדות לחלק מהפתרונות המורכבים והסירוביים. בחקיקה יש מנגנונים שמייעלים פנייה נייטרלית: חוק הפרשנות בישראל קובע כי "האמור בלשון זכר - אף לשון נקבה במשמע". בחשש מסרבול, מפרסמים לעתים מוסיפים הערות כמו "המודעה מיועדת לנשים ולגברים כאחד".

יש מי שיעדיפו לשמור על שימור המורשת הלשונית. אחרים מוכנים לשלם במחיר סרבול על מנת להשיג ייצוג שוויוני. בשפה העברית, השיח ממשיך ותופסים בו עמדות מגוונות מאוד.

חלק מהשפות לא מבדילות בין זכר לנקבה במילים. קוראים לזה מנוּעות-מגדר. דוגמה: בהונגרית יש מילה אחת ל"הוא/היא".

בשפות אחרות חייבים לומר אם מישהו זכר או נקבה. קוראים לזה מחויבות-מגדר. בעברית יש לכך דוגמאות רבות.


בכמה שפות, ברירת המחדל היא זכר. זה נקרא סגנון מגדרי. המשמעות: כשכותבים על קבוצה של אנשים, משתמשים בדרך כלל בצורת הזכר.


ניסויים הראו שאנשים מייחסים לחפצים תכונות לפי המין הדקדוקי של המילה. כלומר, אם במילה חפץ הוא זכר, אנשים חושבים עליו כתכונות גבריות.


בשבדיה יצרו כינוי נייטרלי חדש בשם "hen" כדי לא לשים לב למין. זה עזר להפחית דגש על מי זכר ומי נקבה.


פמיניסטיות ואחרים טענו ששימוש תמידי בזכר אינו הוגן. דוגמה מפורסמת היא ויכוח ביניהם על השימוש במילה "man" באנגלית.


יש דרכים להפוך שפה ליותר הוגנת:
- להחליף "man" ב"person".
- לכתוב "he or she" באנגלית.
- בעברית לכתוב גם צורת נקבה וגם צורת זכר, למשל "תלמידים ותלמידות".
- או לכתוב בצורת רבים משותפת, כמו "ראו".

אין פתרון אחד מוסכם. חלק מהאנשים מתנגדים לשינוי. אחרים רוצים לשנות כדי שכולם ירגישו מיוצגים.