מוות

מוות הוא מצב שבו גוף חי מפסיק לשמור על סביבתו הפנימית והופך לגופה. החיים מאופיינים בתהליכים מסוימים, וכשהם מפסיקים באופן בלתי-הפיך זה מוגדר כמוות.

גוף חי שומר על תנאים פנימיים יציבים, תהליך הקרוי הומיאוסטזיס (שמירה על איזון פנימי). עם מותו הגוף מפסיק לווסת את טמפרטורה וחומרים, ונעשה לרקמה שמתפרקת. ביצורים רב-תאיים כל תא חי כשלעצמו, אך עובד בתוך קהילה של תאים. תאים מתים ומוחלפים כל הזמן; רק כאשר ההחלפה אינה מספיקה והאיזון נפגע ללא תקנה, הגוף כולו מת. דוגמה: נזק חמור ללב שמפסיק אספקת חמצן לתאים עלול לגרום לכשל כללי.

מחקר מ-2018 הראה כי גנים מסוימים ממשיכים להיות פעילים לאחר המוות, אך ללא בקרה רגולטורית.

הגדרות המוות השתנו עם התפתחות הרפואה. בעבר השתמשו בהפסקת פעולת הלב או הנשימה כהגדרה. היום מבדילים בין הפסקה בלתי-הפיכה של לב וריאה לבין "מוות מוחי", מצב שבו אין סימנים לפעילות מוחית. מוות קליני הוא מצב שבו האדם נראה מת אך ניתן להחיותו בעזרת טיפול מיידי (החייאה וטיפול נמרץ).

בדיקות לקביעת מוות מוחי כוללות רישום גלי מוח (EEG) ובדיקות תפקודי גזע המוח כמו תגובות שמיעה ותחושה (ABR, SEP). מכונות הנשמה יכולות לשמור על איברים פעילים לזמן מה, ומכאן עולה נושא תרומת האיברים אם המשפחה מסכימה.

מוות עשוי להיגרם ממחלות, חבלות, הרעלות או הזדקנות טבעית. לכל מין יש תוחלת חיים אופיינית. יש תאוריות שונות להסבר ההזדקנות, כולל גורמים גנטיים ומגבלות בחלוקת התאים. מחקרים מראים שתזונה נכונה וכושר גופני מאריכים תוחלת חיים.

בעולם יש הבדלים: במדינות עניות נפוצות יותר מחלות זיהומיות, בעוד במדינות עשירות נפוצים יותר מחלות לב ותוצאות של תזונה לא בריאה וזיהום אוויר.

טקסי קבורה ושרפה שונים לפי תרבות ודת. הלוויה נועדה לכבד את המת, לאפשר פרידה ולתמוך במשפחה. בדתות רבות יש טקסי ניקוי וכיסוי של הגופה לפני הקבורה. על מצבות ומקומות קבורה רושמים לעיתים שמות, תאריכים וביטויים כמו ז"ל או RIP.

במסורות דתיות קיימות פרשנויות שונות: בתנ"ך המוות נקשר בחטא אך מופיעים גם דמויות שקיבלו גורל מיוחד. ביהדות קיימת אמונה בתחיית המתים ובגמול לאחר המוות, ויש מנהגי אבל וברכה כמו "ברוך דיין האמת". במיתוסים עתיקים ובאפוס גילגמש עולה השאלה כיצד להתמודד עם הזקנה והמוות.

גישת הדואליזם מפרידה בין גוף לנפש, וכמה דתות מאמינות בגלגול נשמות, מעבר הנשמה לגוף אחר אחרי המוות.

בתרבות נתפס המוות לעיתים כדמות אנושית. דמותו של המוות כשלד עם חרמש, "הגרימ ריפר", התפתחה בימי הביניים ושגשגה באמנות ובקולנוע. יצירות מודרניות הציגו דמויות שלמות יותר, לפעמים עם הומור או חמלה.

לעתים משתמשים בביטויים מעודנים במקום המילה "מת": נפטר, הלך לעולמו, זוכר לדורות ועוד. לאחר השם נוהגים להוסיף ז"ל או כינויי כבוד אחרים.

הנצחה נועדה לשמור על זיכרון המנוח. זה נעשה באמצעות מצבות, אנדרטאות, ספרי זיכרון, טקסי זיכרון ואפילו אתרי אינטרנט. ביהדות נהוג לקיים מעשים שמייחסים הקלה לנפש המת, לפי האמונה בעילוי נשמה.

מוות קורה כאשר גוף חי מפסיק לתפקד והופך לגוף דומם. החיים שומרים על איזון פנימי. איזון זה נקרא הומיאוסטזיס (שמירה על איזון).

כשגוף כבר לא שומר על הטמפרטורה והדברים בתוכו, הוא מתחיל להתפרק. בגוף רב-תאי יש המון תאים. תאים מתים ונולדים כל הזמן. רק כשיותר מדי תאים מתים והגוף לא יכול להחליף אותם, המת מתרחש.

רופאים קובעים מוות על פי שתי דרכים עיקריות: כשהלב והריאות מפסיקים לעבוד בלי תקנה, או כשאין כל פעילות של המוח. מצב שבו אפשר להחיות אדם בעזרת טיפול נקרא מוות קליני. לפעמים מכונות יכולות לשמור על איברים לתרומה.

אנשים מתים ממחלות, מתאונות או בזקנה. כמה דברים משפיעים על אורך החיים: גנים, תזונה וכושר.

בתרבויות שונות קוברים או שורפים את הגופה. לפני הקבורה עושים טקסים כדי לכבד את המת ולעזור למשפחה להיפרד.

אנשים ספרו סיפורים ודימויים כדי להבין את המוות. יש דתות שמאמינות בעולם הבא. יש גם סיפורים על גלגול נשמות, שבו הנשמה עוברת לגוף אחר.

בתמונות ובסיפורים מציירים לפעמים את המוות כדמות. דוגמה מפורסמת היא שלד עם חרמש, שנקרא "הגרימ ריפר".

יש מילים עדינות במקום "מת", כמו "נפטר". אחרי שם המנוח מוסיפים לעיתים את האותיות ז"ל.

אומרים בו זיכרון בדרכים שונות: מצבות, אנדרטאות, שירים או טקסים. זה עוזר לזכור את מי שאהבנו.