במיתולוגיה היוונית מוזות הן תשע אלות היצירה, האמנויות והמדעים. הן הוגדרו כפטרוניות של תחומים כמו שירה, מוזיקה, מחול, היסטוריה ותיאטרון. אפולו, אל האור, היופי והאמנויות, הונהג כמנהיגן והן עזרו להנעים את זמנם של אלי האולימפוס בזמרה ובנגינה. תפקידן המרכזי היה להעניק השראה ליוצרים, כלומר לתת רעיונות והנחיה למשוררים, למוזיקאים ולפילוסופים.
לפי הסיודוס, משורר יווני קדום, בספרו תאוגוניה (שיר סיפורי על ראשית האלים), המוזות היו בנותיהם של זאוס ומנמוסינה. מנמוסינה היא אלת הזיכרון, כלומר האחראית לזכור ולשמור סיפורים וזכרונות. מסורות אחרות מצביעות על מקור עתיק יותר למוזות, כאילו הן צאצאיות של גאיה (ארץ) ואורנוס (שמיים).
מספרן של המוזות השתנה לאורך הזמן. במיתוסים מוקדמים הייתה מוזה אחת או שלוש. בסופו של דבר התקבע המספר לתשע, והרומאים חילקו ביניהן את תחומי האמנות. בחלוקה הקלאסית כל מוזה קשרה לתחום מסוים, ולרוב צוירה עם חפץ שמייצג את שלטונה, למשל כלי כתיבה לשירה היסטורית, חליל או לירה למוזיקה, ומסכות לתיאטרון.
המקומות המקודשים למוזות היו בדרך כלל טבעיים, מעיינות, הרים ויערות. ההר הליקון בבויאוטיה, עם שני המעיינות שבו, נחשב למרכז משכנן שלהן. גם פארנאסוס, קרוב לדלפי, היה אתר פולחן חשוב, שם הפך אפולו למנהיגן. המוזאיון באלכסנדריה, מקדש-מוסד שנקרא על שמן, הכיל גם את הספרייה הגדולה של אלכסנדריה.
מסורת ההשאלה מהמוזות נמשכה ביצירות ספרות רבות. משוררים קלאסיים כמו הומרוס והסיודוס פתחו את חיבוריהם בבקשת עזרה מהמוזות. אפילו יצירות מאוחרות יותר, כמו התופת של דנטה, פותחות בפנייה דומה. עד היום המילה "מוזה" משמשת כמטאפורה להשראה.
מאז יוון ורומא הציגו אמנים את המוזות על תמונות, פסלים וכדים. בתקופת הרנסאנס חודשה הקשר למקורות הקלאסיים, והנהיגו לכל מוזה חפצים ותנוחות שמזהים אותה. דוגמאות בולטות: קאליופה עם כלי כתיבה לשירה האפית; אוטרפה או אוטרפה/אוטרפה (אוטרפה, המוזה של המוזיקה) עם חליל; טרפסיכורה במחול ובלירה; מלפומנה מחזיקה מסכה טרגית, ותאליה מחזיקה מסכה קומית; אוראניה מחזיקה גלובוס כאות לאסטרונומיה. יצירות רבות בכל הזמנים השתמשו בסמלים אלה כדי לזהות את המוזות.
במיתולוגיה היוונית היו תשע מוזות. מוזות הן אלות קטנות שנותנות רעיונות לאמנים.
לפי הסיפור של הסיודוס, משורר עתיק, הן היו בנותיו של זאוס ומנמוסינה. מנמוסינה היא אלת הזיכרון. אפולו היה המנהיג שלהן.
המוזות אהבו מקומות עם מים והרים. ההר הליקון והמעיינות שבו היו מיוחדים להן. גם פארנאסוס ליד דלפי היה מקום חשוב.
אמנים ובעלי מלאכה פנו למוזות לפני שעבדו. משוררים כמו הומרוס ביקשו עזרה בתחילת השירים שלהם. המילה "מוזה" היום משמעותה גם רעיון טוב ומקור השראה.
אמנים ציירו ופיסלו את המוזות עם חפצים שמראים מה כל אחת עושה. למשל: כלי כתיבה לשירה, חליל למוזיקה, לירה למחול, ומסכות לתיאטרון. כך קל לזהות מי היא מי בציור או בפסל.
תגובות גולשים