מוזיקה הודית

המוזיקה ההודית כוללת סגנונות רבים: מוזיקה קלאסית, עממית, מוזיקת סרטים, פופ, היפ הופ, רוק וגואה טראנס.

בהודו משתמשים בכלים מיוחדים כמו סיטאר (כלי מיתר), טאבלה (תופים זוגיים) ודהול (תוף גדול).

המוזיקה העממית משקפת את חיי היומיום, הדת ומחזורי החיים. שרים אותה בכפרים ובערים בהופעות, בחגיגות ובפסטיבלים. טקסים דתיים כוללים שירים כמו ה-Aarti, המושמעים על גדות הנהר.
כל מדינה בהודו יש לה סגנון עממי משלה, והאמנות המקצועית התפתחה ממנה.

רבינדרנת טאגור כתב מעל 2,000 שירי עם בבנגלית. שיריו פופולריים בהודו ובבנגלדש.

פסטיבל השנה החדשה של אסאם נערך באפריל. השירים והריקודים האנרגטיים מלוּווים בדהול וב-Pepa (כלי נשיפה מעץ בקר).

ריקוד עם מקלות שמקורו בגוג'ראט. מלווה במוזיקה מסורתית.

שירי מחאה שנולדו נגד השלטון הבריטי. הם דיברו על חופש ופטריוטיזם.

שירי ההרים שורשם בטבע, בפסטיבלים ובסיפורי עם. כלים מקומיים כוללים דהול, דמואן וטורי.

מילה שנגזרת מ-Love. שירים וריקודים מהירים ממחוז מהרשטרה. בוצעו בדרך כלל על ידי זמרות בליווי דהולאקי, והריקוד נקרא טמאשה.

מוזיקה רגשית עם להקות כמו לאנגאס ומאנגאניאר. כלים חשובים: סרנגי, דהול ושהנהאי. המוזיקה הזאת משפיעה גם על בוליווד.

מחלקים אותה ל־Carnatak ו־Hindustani. Carnatak מוזכרת כמקורה במאה ה-14, 15, ו-Purandara Dasa נחשב לאביה. על פי הטקסט קיימים הרבה ראגות (Raga, דפוסי מלודיה), אך בשימוש קבוע רק כ־300.
בעיר צ'נאי מתקיימת מדי דצמבר עונת מוזיקה בת שמונה שבועות, אירוע תרבותי מרכזי.
Hindustani עתיקה יותר, הושפעה גם מהמוזיקה הפרסית והתפתחה במאה ה-13, 14. סגנון זה נפוץ גם בפאקיסטן ובבנגלדש.

מוזיקת הסרטים היא הפופולרית ביותר בהודו והן מעל 70% ממכירות האלבומים. מרכז הקולנוע הוא מומבאי, המכונה בוליווד. הסרט ההודי הראשון הופק ב־1913 על ידי גובינד פאלק. במוקד עומדים זמרים מקצועיים שמבצעים את השירים, בעוד השחקנים מסנכרנים את השפתיים.

היפ הופ התפתח בסוף המאה ה-20. Baba Sehgal נחשב לראפר הראשון בהודו. Honey Singh הוא אחד הזמרים המצליחים ביותר. גם ראפרים מהגירה תרמו לסצנה, ויש גדילה ביוצרים עצמאיים.

למרות החשיפה בזמן השליטה הבריטית, המוזיקה הקלאסית המערבית לא התבססה בהודו. ב־1930 הוקמה תזמורת סימפונית במומבאי על ידי מהלי מהטה. ב־2006 הוקמה התזמורת הסימפונית של הודו, התזמורת הקלאסית המקצועית היחידה במדינה.

הפופ ההודי שילב מוזיקת עם ומקצבים מודרניים. זמרים כמו Ahmed Rushdi, Mohammad Rafi ו-Kishore Kumar היו בין הראשונים. רוב הפופ מגיע ממוזיקת סרטים. בשנים האחרונות יצרו רמיקסים לשירי סרטים ישנים כדי למשוך קהל צעיר.

קיים תת־סגנון בשם Raga Rock, המשלב כלים הודים כמו סיטאר וטאבלה ברוק. ההשפעה ההודית הופיעה במערב באמצע המאה ה־20, ודוגמה מפורסמת היא השימוש בסיטאר בידי ג'ורג' האריסון מהביטלס. רוק בהודו התפתח בעשורים שאחרי, עם להקות כמו Rock Machine/Indus Creed. הגעת ערוצי מוזיקה בינלאומיים כמו MTV ב־1990 הגביר חשיפה.

גואה טראנס היא מוזיקה אלקטרונית קצבית שהתפתחה בגואה בשנות ה־60. יש הרואים בה גם מדיטציה מוזיקלית. הסגנון התחבר לתרבות היפים ולהרמוניה רוחנית. מוזיקה זו התפתחה ושולבה בז'אנרים אחרים, והפכה לפופולרית ברחבי העולם.

המוזיקה בהודו כוללת סגנונות רבים. יש מוזיקה קלאסית, עממית, של סרטים, פופ, היפ הופ, רוק וגואה טראנס.

סיטאר, כלי מיתר הודי.
טאבלה, שני תופים קטנים.
דהול, תוף גדול.

המוזיקה העממית מדברת על חיי היום יום וחגים. מנגינות נשמעות בכפרים ובערים. יש שירים בטקסים על גדות הנהר ואנשים רוקדים.
בכל מדינה בהודו יש שירים אחרים.

רבינדרנת טאגור כתב יותר מ־2,000 שירים בבנגלית.

בחג Bihu באפריל שרים ורוקדים. משתמשים בדהול וב-Pepa (כלי נשיפה).

ריקוד עם מקלות, נפוץ בגוג'ראט.

שירי אהבה וריקוד ממחוז מהרשטרה. הזמרות לבושות סארי ומבצעות בקצב מהיר.

מוזיקה רגישה עם כלים כמו סרנגי, דהול ושהנהאי.

יש שתי מסורות עיקריות: Carnatak ו־Hindustani. ראגה (Raga) הוא דפוס מלודי בשני הסגנונות. בצ'נאי יש פסטיבל מוזיקה גדול של שמונה שבועות.

רוב אלבומי המוזיקה בהודו הם שירי סרטים. מרכז הקולנוע הוא מומבאי, שמכונים בוליווד. בסרטים שרים זמרים מקצועיים, והשחקנים מזמזמים ביחד.

היפ הופ הגיע בסוף המאה ה־20. Baba Sehgal היה מהראשונים. היום יש ראפרים מפורסמים כמו Honey Singh.

סגנון אלקטרוני שהתפתח בגואה. הוא קצבי ומיועד למבוגרים. חלק מהרוקדים מרגישים שהוא מדיטציה מוזיקלית.