מוזיקה מזרחית, שנקראת גם מוזיקה ים‑תיכונית או הזמר המזרחי הישראלי, היא ז'אנר בזמר העברי שנוצר בישראל. היא נשענת על מוזיקה מסורתית של יהודי עדות ספרד והמזרח, ועל מוזיקה ערבית קלאסית, וכן על השפעות יווניות, טורקיות, קווקזיות וארצישראליות מה־30 עד ה־50.
בתקופת היישוב ובעשורים הראשונים למדינה נשמעו בישראל השפעות ים‑תיכוניות רבות. זמרים בולטים מן העדות, כמו שושנה דמארי, השתמשו בסלסולים ותנועות קול מזרחיות. בשנות החמישים־שבעים היה מתח בין אמנים עם השפעות אלה לבין הממסד ששלט בתקשורת. כתוצאה מכך המוזיקה המזרחית כמעט נעלמה מהרדיו והטלוויזיה.
במענה לנידוי, הסגנון התפתח בערוצים נפרדים: חפלות (ערבי שירה מקומיים), מועדוני רוק מזרחיים, דוכני הקלטות בתחנה המרכזית הישנה, ואולמי חתונות. חפלות סיפקו במה ללוחיות מסורתיות וללהקות מקומיות. מועדונים בניו יורק ובארץ היו מקום חשיפת זמרים שנטשו או נדחו על ידי הממסד. דוכני הקלטות ואלבומי קסטות הפכו לאמצעי הפצה מרכזי.
משנות ה־60 נולדו סגנונות מקומיים בשכונת כרם התימנים. זמרים תימנים יצרו תמהיל של מנגינות תימניות, מרוקאיות וערביות עם מילים בעברית, לעתים על טקסטים משוררים ידועים. להקות כמו "צלילי הכרם" ו"צלילי העוד" הוציאו ב־1975 תקליטים וקלטות שהיו לנקודת מפנה. הן שילבו כלי נגינה מזרחיים כמו דרבוקה ועוּד (כלי פריטה ערבי) עם גיטרות מודרניות.
בשנות ה־60 התפתחו מועדונים ברמלה ובתחנה המרכזית הישנה. בתחילה שרו להקות רוק באנגלית. בהמשך הצטרפו זמרים מזרחיים שהחלו לשלב שירים בעברית בסגנונות ים‑תיכוניים, איטלקיים וצרפתיים. אמנים כמו גבי שושן וניסים סרוסי בלטו בסצינה זו.
לאט־לאט סגנונות החפלות והמועדונים התמזגו למה שקוראים לו מוזיקה מזרחית או מוזיקה ים‑תיכונית. עד להשלמת המיזוג נשמר יחס מפלה מצד ההגמוניה התרבותית בישראל. המוזיקה הושמעה פעמים רבות בשעות נפרדות ברדיו, ונחשבה לעתים לגטו תרבותי. השם "מוזיקה הקסטות" משקף את דרך ההפצה העיקרית שלה בשנים הראשונות.
בשנות ה־80 התרחשה פריצה למסלול המרכזי. זוהר ארגוב זכה בפסטיבל הזמר המזרחי ב־1982 עם "הפרח בגני" והפך לסמל הז'אנר. הצלחתו החזירה את הדיון הציבורי על מקומה של המוזיקה הזו. גם עפרה חזה בלטה: אלבום שירי תימן שיצא ב־1984 הפך להצלחה בינלאומית ופתח לדמויות נוספות חשיפה מחוץ לישראל.
בשנות ה־90 צמח ז'אנר טורקי‑ערבי בולט, והאמנים ממנו החלו להופיע בהיכלים גדולים. עופר לוי פרץ כזמר מרכזי מסוג זה והוכיח שיש קהל גדול לז'אנר.
בסוף שנות ה־90 והתחלת ה־2000 המוזיקה המזרחית כבר הפכה לחלק מהמיינסטרים. אייל גולן ושרית חדד זכו לתארי פופולריות ולהשמעות רחבות. ב־2003 ערוץ מוזיקה 24, שדּר מוזיקה ישראלית בלבד, תרם לחשיפה. בערוץ שודרו תוכניות רבות שהקדישו מקום למוזיקה המזרחית.
עם הזמן התרחבו המיזוגים בין מוזיקה מזרחית לרוק, פופ והיפ‑הופ. רוק מזרחי משלב כלי רוק עם סולמות ומקצבים מזרחיים. מטאל מזרחי הוא עוד כיוון שבו מופיעות השפעות מזרחיות.
מאמצע שנות ה־90 הפך הפופ המזרחי מתופעה מקומית לתעשייה פורמלית. אמנים כמו עפרה חזה, זהבה בן, אייל גולן ושרית חדד הביאו את הז'אנר לקהלים גדולים. למרות זאת, המבקרים במיינסטרים פעמים רבות התעלמו ממנו והשוו לרמות אמנותיות שונות.
המוזיקה המזרחית ספגה ביקורת על איכותה ועל ניסיון לאחד תחת כותרת אחת סגנונות רבים. דמויות בולטות הביעו דעות קשות, אך גם הוקירו יוצרים מסוימים. הוויכוח על מקומה של המוזיקה בתרבות הישראלית ממשיך להיות חלק מהדיון הציבורי.
מוזיקה מזרחית היא סגנון שנולד בישראל. היא מבוססת על שירים של יהודים מהמזרח ועל מוזיקה ערבית.
לפני ההשמעות ברדיו, המוזיקה הזו נשמעה באירועים ביתיים שנקראו חפלות. חפלה היא ערב שירה פרטי. גם הופיעו זמרים במועדונים ובחתונות. רבים הקליטו שירים על קלטות ישנות. לכן קראו לזה "מוזיקת הקסטות". הקלטות אלה הפיצו את המוזיקה בשכונות.
בשנות ה־80 זוהר ארגוב הפך לכוכב אחרי זכייה בפסטיבל עם השיר "הפרח בגני". באותה תקופה גם עפרה חזה הוציאה אלבום בהשראת שירי תימן. אלבומה הצליח בחו"ל ועזר להציג את המוזיקה מחוץ לישראל.
עם השנים המוזיקה המזרחית התחברה לז'אנרים אחרים. היא התערבבה עם רוק, פופ וגם היפ‑הופ. אמנים הפכו לשמיעים ביותר והחלו להופיע בהיכלים גדולים.
חלק מהמבקרים אמרו שהמוזיקה לא טובה או שטוחה. אחרים חשבו שיש בה רבדים יפים. הדיון על המוזיקה חלק מהתרבות והחברה.
מוזיקה מזרחית היא תמהיל של רגשות, מקצבים וכלים. היא התחילה בשכונות והגיעה לאולמות גדולים.
תגובות גולשים