מוזיקת בארוק

מוזיקת בארוק היא מוזיקה קלאסית שנכתבה בערך בין 1600 ל-1750.
היא מגיעה אחרי הרנסאנס ולפני התקופה הקלאסית, ויצירותיה מבוצעות עד היום.
הסגנון מאופיין ביצירתיות, עושר הרמוני, קישוטים (עיטורים מוזיקליים) והרבה נגינה וירטואוזית.
בין המלחינים הבולטים של התקופה נמצאים יוהאן סבסטיאן באך, אנטוניו ויוואלדי ונהדל.
המונח "בארוק" מאחד סגנונות שונים מאיזורים רבים באירופה שנכתבו במשך כ-150 שנה.
תחילת השימוש במונח הייתה רק במאה ה-20, אך כיום הוא מקובל לתאר תקופה זו.
הבארוק נחלק לבארוק מוקדם, תיכון ומאוחר, וברוב היצירות המוכרות שייכות לבארוק המאוחר.
גם ברנסאנס וגם בבארוק היה שימוש בפוליפוניה (כמה קווים מלודיים בו־זמנית) ובקונטרפונקט (קיום קווים עצמאיים).
אבל בבארוק ההרמוניה הפכה חשובה יותר, וקול עליון ובס קיבלו משקל גדול יותר.
הבארוק שם דגש על רגש, ועל עיטור ביצירה; לעיתים הנגנים הוסיפו קישוטים בעצמם.
עלתה גם חשיבותם של הקטעים האינסטרומנטליים לעומת שירת א-קפלה (שירה ללא ליווי).
חלק גדול מיצירות הברוק נכתב לכנסייה, אך חוברה גם מוזיקה לחצר ולאולם.
אופרה הפכה לצורה חשובה, משם הגיעה התיאטרון המוזיקלי עם אריות ושירה דרמטית.
קונצ'רטו (יצירה לכלי סולו ותזמורת) פיתח דו-שיח בין הסולן לתזמורת.
קונצ'רטו גרוסו חילק את הנגנים לשתי חטיבות: ripieno (מילוי, התזמורת) ו-concertino (סולנים).
קנטטה היא קטע קולי למקהלה או סולו, לעתים עם תזמורת קטנה.
אורטוריה דומה לאופרה, אבל без תפאורות ותלבושות, ורוב האורטוריות המוקדמות נבעו מסיפורי תנ"ך.
סונאטות נכתבו לכלי יחיד או לזוג; הסוויטה היא סדרת ריקודים בפרקים מהירים ואטיים.
פוגה היא יצירה קונטרפונקטית שבה נושאים חוזרים ומסרבים זה לזה.
הבארוק נולד באיטליה. שם נוצרו אופרה, קנטטה, אורטוריו, סונאטה וקונצ'רטו.
קורלי, ויוואלדי וסקרלטי היו בין המלחינים המשפיעים; "ארבע העונות" של ויוואלדי היא דוגמה מפורסמת.
בצרפת קידם ז'אן-בטיסט לולי את האופרה הצרפתית. ז'אן-פיליפ ראמו הוביל אותה לשיא.
הפתיחות והאוברטורות הצרפתיות השפיעו על אופרת ההנדל והאורטוריות.
בגרמניה בלט יוהאן סבסטיאן באך, שהעמיק בקונטרפונקט, בסי מינור ובקנטטות כנסייתיות.
הנדל, אף שנולד בגרמניה, פעל הרבה באנגליה ושילב סגנונות איטלקיים, גרמניים ואנגליים.
פרסל באנגליה התמקד במלודיה ובהרמוניה.
השלב שעבר מבארוק לקלאסי נקרא לעתים גלנט, רוקוקו או פרה-קלאסי.
הסגנון ההומופוני (קו מלודי בולט וליווי) עלה, ומודולציה (מעבר בין סולמות) הפכה לאמצעי דרמטי.
קרל פיליפ עמנואל באך סימן את המעבר הזה והיה פופולרי בזכות שילוב סגנונות.
בתקופה הקלאסית המתח המוזיקלי בדרך כלל נבנה לקראת שיא ואז נפתר, והרגש בתוך היצירה נעשה מגוון יותר.

מוזיקת בארוק נכתבה בערך בין 1600 ל-1750.
זהו סגנון ישן של מוזיקה קלאסית שאנשים עדיין שומעים.
היא מצליחה בגלל מלודיות חזקות, קישוטים והרבה כלי נגינה.
"בארוק" מאגד מוזיקה שכתבו באיזורים שונים של אירופה.
התקופה מתחלקת לבארוק מוקדם, תיכון ומאוחר.
ברנסאנס כל הקולות היו שווים.
בבארוק הקול העליון והבס חשובים יותר.
גם המנגינות נעשו יותר דרמטיות ומלאות רגש.
אופרה היא שירה עם תיאטרון ותלבושות.
קונצ'רטו הוא שיר לכלי סולו עם תזמורת.
קונצ'רטו גרוסו מחלק את התזמורת לקבוצה גדולה ולקבוצה קטנה.
אורטוריה דומה לאופרה, אבל בלי תלבושות או בובות.
סוויטה היא סדרת ריקודים קצרה.
פוגה היא יצירה שבה נושרות מנגינות שחוזרות ומתחלפות.
האיטליה יצרה הרבה מהסוגות החשובות.
וויאוולדי כתב את "ארבע העונות" המפורסמת.
בצרפת לולי וראמו היו גדולים בסגנון הפרטי שלהם.
בגרמניה באך היה מלחין חשוב.
אחרי הבארוק הגיעו סגנונות חדשים.
מוזיקאים חיפשו דרכים פשוטות וברורות יותר.
קרל פיליפ עמנואל באך עזר לשנות את הדרך הזו.