מחנה עולים

מחנות עולים היו למעשה מחנות מעצר בריטיים שהוסבו למקומות קבלת עולים חדשים מראשית 1947 עד מרץ 1950. הם היו מוקפים בגדרות והיציאה מהם נאסרה ללא אישור. הממסד סיפק למחנות את כל הצרכים, והרבה תושבים לא יצאו לעבודה. זה השפיע לרעה על מוסר העבודה והמשיך מעבר לזמן שציפו לו.

בשנת 1947 הסכימה הסוכנות היהודית (הארגון שדאג לעלייה ולקליטה) עם הבריטים לאפשר כניסת עולים מסוימים על בסיס סרטיפיקטים, אישורים לקראת הכניסה. כך הגיעו מדי חודש עולים למחנה המעצר בעתלית, כ־750 בחודש, והשהות הממוצעת שם הייתה כשלושה חודשים. בגלל העומס הועברו רבים למחנה בקריית שמואל, שבו שומרים יהודיים של משטרת המנדט. הוקם גם בית עולים נווה חיים ליד חדרה לשוהים קצרי זמן.

לקראת גל עלייה גדול הוכנו מאות יחידות דיור ועשרה מחנות עולים נוספים. אחרי החלטת החלוקה זרם העולים התגבר, ומחנות נוספים הוקמו במקומות צבאיים שפונו: בין השאר בפרדס חנה, ראש העין, באר יעקב, קריית מוצקין, רחובות וירושלים. במחנות שוכנו בעיקר עולים שלא הצליחו להתארגן בכוחות עצמם.

בסוף 1948 היו כ־20 מחנות עולים שבהם שהו כ־35,000 עולים, עם קיבולת של עד כ־50,000. עם הזמן השהות התארכה ולעתים אנשים נשארו במחנות חודשים רבים כי לא נמצאו להם דירות.

רבים מהמחנות היו מחנות צבא בריטים לשעבר. העולים ישנו בחדרי שינה גדולים, כשהחלוקות בוצעו בעזרת מחיצות זמניות. כשהחדרים התמלאו הופיעו פחונים ואוהלים. שירותים ומקלחות היו מחוץ לאזורי המגורים, ושימשו משפחות רבות יחד.

הסוכנות היהודית סיפקה מזון בחדרי אוכל משותפים ושירותים בחינם. עם זאת, כשזרם העולים גדל נוצר מחסור במשאבים. היו דיווחים על מחסור במזון, הידרדרות במצב הבריאותי ועל התפשטות מחלות, וכן על חוסר ברופאים וציוד.

אבטלה היתה גבוהה. קשה היה למצוא עבודה בארץ שהיתה עצמה במשבר תעסוקה. נוסף לכך, רוב העולים לא היו בעלי מקצוע: בתחילת 1950 נרשמו בין כל תושבי המחנות 85,081 עולים, ורק 5,721 מהם היו בעלי מקצוע ועוד 221 אנשי מקצועות חופשיים.

מערכת החינוך במחנות הייתה חלשה אך הוקמו כמה גנים ובתי ספר, והמורים נשלחו על ידי משרד החינוך. ילדים נשלחו גם למוסדות של עליית הנוער ולארגוני קליטה. חיי התרבות היו דלים ותושבי המחנות נותרו מנותקים בחלקם מהחברה הישראלית.

בסוף 1949 התגוררו במחנות כ־90,000 עולים. עלות אחזקת המחנות היתה גבוהה מאוד, וכך הוחלט לשנות את הגישה: מחנות העולים הוסבו למעברות, יישובים זמניים עם מבנים זמניים ויציאה לעבודה סדירה, עד למציאת פתרון דיור קבוע.

מחנות העולים היו מקומות שאליהם הגיעו עולים ישראלים בראשית 1947. בתחילה הם היו מחנות מעצר בריטיים. מחנה מעצר הוא מקום סגור שנשמר על ידי שומרים.

הסוכנות היהודית, הארגון שעזר לעולים, הוציאה אישורים שנקראו סרטיפיקטים. עולים רבים הגיעו למחנה בעתלית. בגלל העומס הקימו גם מחנות אחרים, כמו אחד בקריית שמואל ונווה חיים ליד חדרה.

בסוף 1948 היו כ־20 מחנות עם כ־35,000 עולים. אחרי כן הגיעה גל עלייה גדול יותר, ובסוף 1949 שהו במחנות כ־90,000 אנשים.

הרבה מחנות היו מחנות צבא ישנים. אנשים ישנו בחדרי שינה גדולים או באוהלים. השירותים והמקלחות היו מחוץ לבתים.

הסוכנות סיפקה אוכל בחדר אוכל משותף. כשעוד אנשים הגיעו, לפעמים היה מעט אוכל. היו גם בעיות בריאות וחוסר רופאים.

הרבה אנשים לא מצאו עבודה. רק מעטים היו בעלי מקצוע. היו כמה גנים ובתי ספר, אך לא תמיד מספיקים. ילדים נשלחו גם למוסדות של עליית הנוער.

לאחר זמן מחנים אלו הפכו למעברות. מעברה היא מקום זמני שבו אנשים חיים עד שמוצאים בית קבוע. במסלול הזה אנשים יצאו יותר לעבודה והתנהלות היום־יום השתפרה.