מחנות העקורים (1945, 1956) הוקמו על ידי בעלות הברית בגרמניה, באוסטריה ובאיטליה כדי לטפל בכ־10 מיליון עקורים, אנשים שאיבדו את ביתם לאחר מלחמת העולם השנייה. רוב העקורים היו רוסים, פולנים, צ'כים, צרפתים ואחרים. בין השוהים היו גם כ־250,000 יהודים, ניצולי השואה, שהגיעו בעיקר מהמזרח. המטה העליון של בעלות הברית (SHAEF, מטה הצבא של בעלות הברית) ואונרר"א (UNRRA, גוף של האו"ם שסיפק סיוע לפליטים) קבעו כללי פעולה: האו"ם ניהל את ענייני המחנות והצבא סיפק מזון, מקלט וביגוד.
המטרה הראשית הייתה לעזור לעקורים לחזור הביתה או למולדתם. בתוך חודשים ספורים חזרו מיליוני עקורים למדינותיהם, אך רבים נשארו במחנות. חלקם לא רצו לשוב למדינות המקור, וחלקם היו יהודים ללא בית לחזור אליו. ארץ ישראל הייתה יעד מרכזי עבור רבים מהם, אך מדיניות בריטניה (הספר הלבן) הגבילה מאוד את העלייה.
בתחילת הקמת המחנות נתקלו יהודים באנטישמיות מצד חלק מהעקורים. הדבר הוביל לקריאות בדבר הפרדה בין יהודים ללא-יהודים ולמהומות. הדיווחים הגיעו לארצות הברית והנשיא טרומן שלח שליח לבדוק את המצב.
דו"ח שבחן את מצב היהודים במחנות תיאר מצוקה קשה והמליץ להפריד את השוהים היהודים. טרומן הורה להקים מחנות נפרדים ליהודים. בארגונים יהודיים ובשליחים מארץ ישראל נכנסו למחנות וסייעו בשיפור התנאים.
ועדות אנגלו‑אמריקאיות ובינלאומיות בחנו את בעיית הפליטים והמליצו על מתן אישורי עלייה לַפלשתינה/ארץ־ישראל. בריטניה לא שינתה את מדיניותה, אך המלצות אלה הדגישו את רצונם של רוב העקורים לעלות לארץ.
תנועת הבריחה הייתה המסע הלא־לגאלי של שורדי השואה מערבה, בדרך לאוניות שקיבלו אותם לחופי הים התיכון. מחנות העקורים שימשו תחנות בדרך זו, ולעתים היו מקומות מעבר חוקיים בתוך מסע לא־לגאלי.
בתחילה היו תנאים קשים: מחסור במזון, בביגוד ובעזרה רפואית, צפיפות ובעיות סניטציה (תנאי היגיינה). מנות מזון ראשוניות היו נמוכות והשתפרו עם הזמן. חלק מהמחנות הוקמו במבנים של מחנות ריכוז לשעבר, כמו ברגן‑בלזן.
הפליטים הקימו ועדים נבחרים לייצוג ושיפור החיים. דוגמה בולטת היא הוועד בראשות זלמן גרינברג. הוועדים ניהלו חינוך, רפואה ופעילות תרבותית, בשיתוף ארגונים כמו הג'וינט ושליחים מארץ ישראל.
בתי ספר ובתי כנסת הוקמו מהר ככל האפשר. הלימודים כללו עברית, היסטוריה יהודית והכשרה מקצועית. קמו תנועות נוער ציוניות ותנועות דתיות. נוסדו להקות תיאטרון, תזמורות, עיתונים קהילתיים ועוד. גם קיבוצי הכשרה הוקמו כדי להכין עלייה חקלאית לארץ.
רבים שאיבדו משפחות חיפשו יצירת קשרים חדשים. נוצר גל נישואין ומדווחים על שיעורי ילודה גבוהים במחנות בשנים 1946, 1948.
ניצולים החלו לאסוף עדויות, לפרסם זיכרונות ולקיים טקסי זיכרון. הוצאו עיתונים ונסמכו על ספרי "יזכור" ועל אנדרטאות.
השהות במחנות התארכה בשל המגבלות על עלייה. עם הקמת מדינת ישראל חזרו רבים לארץ. רוב המחנות נסגרו סביב 1950, לפי כללי אונרר"א. מספר מחנות נסגרו סופית בשנים 1953, 1954.
מחנות העקורים (1945, 1956) הוקמו על ידי בעלות הברית. עקורים, אנשים שאיבדו את ביתם אחרי המלחמה. בכמה מדינות באירופה הוקמו מחנות כדי לעזור לעקורים. מכלל העקורים היו גם הרבה יהודים, ניצולי השואה, אנשים שהצליחו לשרוד את המלחמה.
המטרה שלהקימו את המחנות הייתה לתת מזון, בגדים וראש שקט. הרבה עקורים רצו לעלות לארץ ישראל. בריטניה הגבילה את העלייה, ולכן רבים חיכו במחנות.
בתחילה החיים היו קשים. היה מעט אוכל וביגוד. היו אנשים חולים. עם הזמן הגיעו ארגונים שסייעו ושיפרו תנאים.
הפליטים בחרו ועדים שיעבדו למענם. הוועדים ארגנו בתי ספר, מרפאות ופעילויות. היו גם מרכזי הכשרה ללימוד עבודה בחקלאות.
בכל מחנה הקימו בית ספר ובית כנסת. למדו עברית והכינו את עצמם לעלייה. קמו הופעות תיאטרון, מוזיקה ועיתונים קטנים. גם משחקי ספורט היו חשובים.
הרבה ניצולים חיפשו לבנות משפחה חדשה. במחנות ערכו טקסי זיכרון לאהובים שאבדו. אספו עדויות וסיפורים כדי שלא ישכחו.
לאחר הקמת מדינת ישראל ולשינויים במדינות אחרות, רוב המחנות נסגרו עד 1950. רבים עלו לארץ או היגרו למדינות אחרות.
תגובות גולשים