מיג-17

מיקויאן מיג-17 (נאט"ו: פרסקו) הוא מטוס קרב סובייטי שנכנס לשירות ב-1952. המטוס שימש רבות במלחמת וייטנאם ובמלחמות בין ישראל למדינות ערב.

תכנון המיג-17 התבסס על קודמו, המיג-15. כנפיו משוכות לאחור בזווית של כ-42, 45 מעלות, מה שמאפשר מהירות מרבית גבוהה יותר. אב הטיפוס הראשון, SI, טס ב-14 בינואר 1950. אב הטיפוס SP-2, שהיה מצויד במכ"ם (מכשיר חיפוש רדיו שנקרא "מכ"ם"), התרסק במרץ 1950, אבל ניסויי האבות-טיפוס הושלמו ב-1951. ב-1 בספטמבר 1951 אושר הייצור; הייצור התעשייתי החל באוגוסט 1951.

עם אותו מנוע הושגה מהירות מרבית גבוהה ב-40, 50 קמ"ש יותר מקודמו, ותמרון המטוס היה טוב בגובה רב. במהלך הייצור הוצגו דגמים שונים: דגם יום MiG-17F עם מנוע VK-1F ומבער אחורי (afterburner, מערכת שנותנת דחף נוסף למנוע), דגמי מכ"ם כמו MiG-17P ו-MiG-17PF שהכילו את מכ"ם איזומרוד, ודגם MiG-17PM/PFU שנשאו ארבעה טילי אוויר-אוויר מסוג AA-1.

נבנו גם דגמי צילום וסיור MiG-17R ודגמי ניסוי כמו SN לתקיפה קרקעית. בסך הכול יוצרו כמה אלפי מטוסים עד 1958.

פולין קיבלה רישיון ב-1955 ויצרה את ה-Lim-5 (MiG-17F), הראשון נבנה ב-28 בנובמבר 1956. בין 1956 ל-1960 יוצרו בערך 477 מטוסים כאלה. פולין ייצרה גם דגמי יירוט Lim-5P (כ-129 מטוסים).

בין השנים 1956, 1986 יצרה סין את הדגם המקומי J-5 (לשימוש פנימי) ואת דגם הייצוא F-5. סין פיתחה גם דגם עם מכ"ם שכונה J-5A, ועוד מטוס אימון דו-מושבי JJ-5 (יצוא FT-5), ששילב חלקים מדגמי J-5 ומ-MiG-15UTI.

המיג-17 היה המטוס הנפוץ בכמה מדינות ברית ורשה בסוף שנות ה-50 ותחילת ה-60. מדינות רבות באפריקה ובאסיה קיבלו אותו. בצפון וייטנאם הוא שימש רבות וזה היה מטוס הקרב העיקרי שם בשילוב עם מיג-21. טייסים העדיפו לעתים את המיג-17 על פני המיג-21 בגלל כושר תמרון עדיף, למרות מהירות נמוכה יותר.

גם חיל האוויר המצרי והסורי הטיסו מיג-17 במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים.

ב-12 באוגוסט 1968 נחתו בטעות שני מיג-17 סוריים במנחת בצת שבישראל. הטייסים טעו בניווט ונחתו במקום שחשבו שהוא לבנון. הם שוחררו כעבור שנתיים בהסדר חילופי שבויים. שני המטוסים נבחנו על ידי חיל האוויר הישראלי. טייס הניסוי דני שפירא תיאר את כושר התמרון המרשים של המיג-17 עד למהירות כ-350 קשר, אך ציין שההגאים מתקשים במהירויות גבוהות מאוד. אחד המטוסים הוחזר לישראל ומוצג במוזיאון חיל האוויר בחצרים.

דגמי היום (MiG-17/F) חמושים בדרך כלל בשני תותחי NR-23 (23 מ"מ) ובתותח N-37 (37 מ"מ). דגמי מכ"ם (MiG-17P/PF) נשאו לרוב שלושה תותחי 23 מ"מ בגלל משקל המכ"ם. כל הדגמים יכלו לשאת פצצות קטנות של 100 ק"ג, אבל לעתים נשאו מכלי דלק נתיקים (משאבות דלק חיצוניות) להגדלת טווח. דגם MiG-17PM נשא 4 טילי אוויר-אוויר והיה חסר תותחים.

כמה מטוסים ששרדו הוסבו למטעני מטרה שנשלטו מרחוק.

מיג-17 הוא מטוס קרב סובייטי. נכנס לשירות ב-1952. הוא שימש במלחמת וייטנאם ובמלחמות במזרח התיכון.

המיג-17 נבנה על בסיס המיג-15. לכנפיו זווית אחורית גדולה. זה עזר לו לעוף מהר יותר. אב הטיפוס הראשון טס ב-14 בינואר 1950. הייצור החל ב-1951.

יש לו דגמים שונים. דגם עם "מכ"ם" (מכשיר שמזהה מטוסים בעזרת גל רדיו) קיבל את השם MiG-17P. דגם עם "מבער אחורי" (מערכת שנותנת דחיפה נוספת במנוע) שיפר את הביצועים.

פולין ייצרה את הדגם Lim-5. סין ייצרה את הדגם J-5 ואת הדגם הדו-מושבי JJ-5 (אימון).

המיג-17 היה שכיח במדינות ברית ורשה ובמדינות רבות באפריקה ובאסיה. צפון וייטנאם השתמשה בו רבות. מדינות כמו מצרים וסוריה הטיסו אותו גם במלחמות מול ישראל.

ב-12 באוגוסט 1968 נחתו בטעות שני מיג-17 סוריים בישראל. הטייסים שוחררו כעבור שנתיים. אחד המטוסים מוצג במוזיאון חיל האוויר.

רוב המיגים נשאו תותחים של 23 מ"מ ו-37 מ"מ (תותח זה גדול יותר). דגם מיוחד נשא 4 טילים אך לא נשא תותחים.