מיון כלי נגינה

בתרבויות שונות חילקו כלי נגינה בדרכים שונות. היום במערב נהוג להבחין בין שלוש קבוצות עיקריות: כלי מיתר, כלי נשיפה וכלי הקשה.

כלי מיתר הם כלים שמפיקים צליל בעזרת מיתרים. יש שני סוגים חשובים שבהם התמקדה ההיסטוריה: מיתרים המנוגנים בפריטה, כמו גיטרה, ומיתרים המנוגנים בעזרת קשת, כמו כינור. מיתרים בפריטה נוגעים בהם עם אצבעות או פיק, וקשת מחלחלת על המיתר וגורמת לו להרטט.

כלי נשיפה מפיקים צליל על ידי עמוד אוויר שנע בתוך הכלי. יש כלי נשיפה עם עלה (עלה הוא רצועת חומר שמרעידה את האוויר; כלי כזה נחשב ל"עצמי" כמו בכלי נשיפה מעץ) ויש כלי נשיפה שבהם השפתיים מרעידות את האוויר, כמו בכלי ממתכת.

השיטה העתיקה ביותר שמכירה המין האנושי למיין כלים היא סינית, מהמאה ה-5 לפנה"ס. היא מקבצת כלים לפי החומר שמהם הם עשויים, אבן, עץ, מתכת ועוד.

למערכת המערבית יש גם חסרונות. יש כלים שקשה להתאים לקבוצות אלה. לדוגמה, הסרפנט הוא כלי שבו השפתיים מרעידות את עמוד האוויר, לכן הוא דומה לכלי נשיפה ממתכת, אבל הוא נראה כמו כלי נשיפה מעץ ומשתמש בנקבים כמו כלי נשיפה מעץ. גם הפסנתר מעורר בעיה: יש לו מיתרים, אבל הצליל נוצר כשפטישים מכים במיתרים, ולכן קשה להחליט אם הוא כלי מיתר או כלי הקשה.

בקיצור, שיטות המיון שונות ומנסות להסביר איך הכלים עובדים. חלקן מתמקדות בחומר, וחלקן בדרך הפקת הצליל. משום כך אין תמיד חלוקה חד־משמעית לכל כלי.

במקומות שונים חילקו כלי נגינה בדרכים שונות. היום במערב מחלקים אותם לשלוש קבוצות עיקריות: מיתר, נשיפה והקשה.

כלי מיתר עושים צליל בעזרת מיתרים. יש מיתר שמנוגן בפריטה, כמו גיטרה. יש מיתר שמנוגן בקשת, כמו כינור. פריטה זה לנגן עם האצבע או פיק. קשת זה גרירה של כלי לאורך המיתר.

כלי נשיפה עושים צליל בעזרת אוויר. בחלק מהכלים יש עלה קטן שמרעיד את האוויר. באחרים השפתיים מרעידות את האוויר.

הסדר הכי ישן שמכירים הוא מסין, מהמאה ה-5 לפנה"ס. שם חילקו כלי לפי החומר, כמו עץ, אבן או מתכת.

יש כלים שקשה להחליט לאיזו קבוצה הם שייכים. הסרפנט נראה כמו כלי נשיפה מעץ, אבל שפתיים מרעידות בו את האוויר. הפסנתר יש בו מיתרים, אבל הם מוקשים על ידי פטישים, לכן לא ברור אם הוא מיתר או הקשה.