מיכל נאמן

מיכל נאמן (נולדה ב-19 בנובמבר 1951 בקיבוץ כנרת) היא ציירת ישראלית בולטת. עבודותיה משנות ה-70 ועד היום בוחנות את גבולות האמנות והמושג "אמנות מושגית" (אמנות שמדגישה רעיון על פני המראה). היא עסקה בנושאים פוסט-מודרניים: מגבלות השפה והראייה, אפשרויות ייצוג ושאלות של זהות ומגדר.

מיכל גדלה בקיבוץ כנרת במשפחה של מורים. ב-1964 עברה המשפחה ללוד. למדה אצל מרגושילסקי ובציור פרטי אצל ג'ורג' שמש, ואחר כך במדרשה לאמנות בתל־אביב אצל רן שחורי, דב פייגין ורפי לביא. ב-1972 סיימה תולדות אמנות וספרות באוניברסיטת תל־אביב.

הציגה לראשונה בקבוצה ב"גלריה 201" בתל־אביב. ב-1974 לקחה חלק בתערוכה "חמישה צעירים" שבה הציגה עבודות שהשתמשו בטקסטים מקראיים ובביקורת על הזהות הלאומית. עבודותיה אז עוררו תגובות חזקות בתקשורת.

בשנות ה-70 החלה להשתמש בקולאז' (שילוב של חומרים ותמונות) ובצילום. בסדרה "ריטוש כחול" שילבה תצלומים שעובדו בעט כחול. בעבודות אלה חקרה מיניות, זהות ועיבוד תמונה.

יצירות כמו "וניה ויזתא" ו"הרג פינגווין - נהרגה נזירה" שילבו דימויים חזותיים וביקורת תרבותית, לעיתים באמצעות השוואות בין פריטים שונים לשינוי משמעות.

ב-1978, 1980 שהתה בניו־יורק ולמדה ב-School of Visual Arts בזכות מלגה. שם הופיע דימוי ה"שפן-ברווז" בעבודותיה, דימוי שעוסק בשאלה איך אנו מזהים תמונות, מושאל מרעיונות של פסיכולוגיה ופילוסופיה.

באותה תקופה חזרה לעבוד בציור, השתמשה בשבלונות ובהתזת צבע, ועסקה בזהות ובריבוי מבטים.

משנות השמונים צמחה בגרירתה לציור גדול ומלל בהדרגה פחות. ב-1982 הציגה בביתן הישראלי בביאנלה בוונציה ציורים גדולים עם דימויים היברידיים של אדם וקוף.

בביקורת על עבודותיה הופיעו מושגים כמו היברידיות וגרוטסק; ציוריה כללו דמויות ילדיות חסרות הבעה ולעתים אלמנטים מפתיעים כמו עיניים מנותקות או דימויים של מוח ולוח סכין.

בעת פתיחת הביתן בוונציה הוטמן מטען חבלה שפגע בחלק מעבודות המייצגים.

בשנות השמונים־התשעים המשיכה להשתנות: צמצום טקסט, צבעוניות שונה, ועיסוק בסמלים מתולדות האמנות המערבית.

בתקופה זו פיתחה סדרות המבוססות על מבנים גאומטריים ודימויים מתוך פסיכואנליזה, כולל התייחסות לסיפור ה"איש הזאבים" של פרויד. בשנות ה-90 היא שילבה גם שוב את דימוי השפן־ברווז ומשבצות צבעוניות המזכירות ציור מופשט.

ב-1999 הציגה במוזיאון תל־אביב תערוכה גדולה בשם "ה' צבעים" (Legion), שבה הופיעו רמיזות אל מושג האלוהות ועיבודים של עבודות מוקדמות.

בעשור הראשון של המאה ה-21 המשיכה לעבוד בטכניקת משבצות וצבע, והציגה עבודות עם רמזים לביוגרפיה ולהיסטוריה. ב-2002 הציגה תערוכה שהתייחסה לכנרת ולניסים מקראיים; התערוכה ננעלה מוקדם בגלל אירועי מלחמה.

ב-2013 הציגה סדרת עבודות שנגעה במשמעות צבעים ובמשמעויות לשוניות. ב-2014 קיבלה את פרס ישראל לאמנות פלסטית. ב-2019 הציגה סדרת ציורים בשם "שירת ברבורים", המבוססת על ציטוטים של דבריהם האחרונים של יוצרים ואמנים.

עבודותיה נמצאות באוספים בישראל ומוצגות בגלריות ובמוזיאונים, כולל מוזיאון תל־אביב ומוזיאון ישראל.

ברשימת עבודותיה יש קטעי קולאז', צילומים וציירים משנות ה-70 ועד שנות ה-2010, דוגמת "ריטוש כחול" (1975), "הרג פינגווין - נהרגה נזירה" (1975), "The eyes in the field" (1983), ויצירות מאוחרות עם שמן ומסקנטייפ (masking tape).

מיכל נאמן שילבה בשנותיה הפניות לפילוסופיה, לספרות ולתרבות המערבית. היא נחשבת לפורצת דרך בחקירה של יחסי טקסט ותמונה, שפה ומבט.

מיכל נאמן נולדה ב-19 בנובמבר 1951 בקיבוץ כנרת. היא ציירת ישראלית ידועה.

מיכל גדלה בקיבוץ ולמדה ציור בתל־אביב. ב-1972 סיימה אוניברסיטה בתולדות אמנות וספרות. כבר בתחילת דרכה הציגה בתערוכות בתל־אביב.

בשנות ה-70 השתמשה במקבץ תמונות וחומרים שנקרא קולאז' (חיבור תמונות). היא שילבה טקסטים ותמונות כדי לחקור איך שפה ותמונה משפיעות זו על זו.

יצירות מוקדמות כללו תצלומים שעובדו בעט כחול ועבודות שהציבו תמונות שונות יחד. אלה עוררו שיחה על זהות ומיניות בתרבות.

ב-1978, 1980 שהתה בניו־יורק ולמדה שם. הופיע אצלها דימוי שמוכר כ"שפן-ברווז", תמונה שאפשר לראות בשתי דרכים שונות. מיכל חקרה איך העין והמוח מזהים תמונות.

בשנות ה-80 חזרה לציור גדול. היא ציירה דמויות שדומות לבובות ולעתים שילבה עיניים ובעלי חיים. עבודותיה נגעו גם בסיפורים מדעיים ובציורים ישנים.

בשנות ה-90 השתמשה בצורות גאומטריות ובדימויים מתוך סיפורים של פרויד. ב-1999 הציגה תערוכה גדולה במוזיאון תל־אביב בשם "ה' צבעים".

במאה ה-21 המשיכה להשתמש בשבלונות, בצבע ובדבק מיוחד שנקרא מסקינג־טייפ (נייר דבק לציור). ב-2014 קיבלה פרס גדול, פרס ישראל לאמנות. ב-2019 הציגה סדרת ציורים בשם "שירת ברבורים" עם ציטוטים של אמנים מפורסמים.

עבודותיה נמצאות במוזיאונים ובגלריות בישראל.