מינימליזם

מינימליזם הוא זרם באמנות ובעיצוב שצמח אחרי מלחמת העולם השנייה.
הוא דוגל בהפשטה (הורדת פרטים עד לצורה הבסיסית) ובצמצום צבע וצורה למינימום.
השם נגזר מהרעיון של 'מועט ככל האפשר'.

בתחום החזותי המינימליזם התפתח בניו יורק בשנות ה-60. האמנים נטו לצורות גאומטריות פשוטות, בעיקר ריבועים ומלבנים, ולמשטחים שטוחים.
המטרה לא הייתה לייצג את המציאות, אלא לגרום לצופה להגיב לחומר, לצורה ולנוכחות היצירה עצמה.
המונחים "אמנות קלה" או "literalist art" שימשו לתיאור התנועה.

ראשי התנועה באמנות החזותית כוללים אמנים כמו דונלד ג'וד, פרנק סטלה, סול לוויט, דן פלווין וקרל אנדרה.
הם חיפשו אמנות נטולת הבעה אישית מוגזמת, והעדיפו סדר, חזרות וחומרים תעשייתיים גולמיים.
תערוכות מרכזיות באמצע שנות ה-60, כמו "Primary Structures" ו"Systemic Painting", עזרו להפוך את המינימליזם לגלוי בציבור ובמוזיאונים.

מקורות ההשפעה החזותית רחבים. אמנים ומסורות אירופיות כמו הבאוהאוס, פיט מונדריאן וקזימיר מלביץ' השפיעו על ההפשטה הגאומטרית.
עם זאת, המינימליזם שונה רעיונית: בעוד קונסטרוקטיביזם חיפש ניסוח רעיוני ואמת אמנותית, המינימליסטים צימצמו את הדגש על מודלים ותיאורים.
השפעות נוספות באו מעבודות של איב קליין וממוזיקה מינימליסטית, כמו אלה של ג'ון קייג' ולה־מונט יאנג.

פרנק סטלה נחשב לאחד הראשונים שזוהו עם המינימליזם בציור.
בעבודות הפיסול הופיע שינוי משמעותי: המעבר מפורמט ציורי לפיסול פשוט, מודולרי וסדרתי.
הפיסול המינימליסטי מצביע על היחס בין היצירה למקום בו היא מוצבת; הרבה יצירות הן site-specific, כלומר, תלויות במקום בו הן נמצאות.
הצופה מוזמן להקיף את היצירה ולהתעמת עמה בגודל האמיתי שלה, ולא לקרוא לה מטאפורות נרטיביות.
חומרים נפוצים היו ברזל, פלדה, נורות רגילות, לבנים וחומרים תעשייתיים אחרים, שעובדו במעט.

אמנות אדמה קשורה למינימליזם בפיסול כי היא עובדת ישירות עם הנוף.
החומרים הם האדמה עצמה או אבנים, ולעיתים האמן משנה את המצב הטופוגרפי במקום.
דוגמה בולטת היא "Spiral Jetty" של רוברט סמית'סון, שנוצרה מקרשי אבן ולחול בחוף.

המינימליזם עבר לאדריכלות ולעיצוב, שם נעשה שימוש בצורות גאומטריות פשוטות, חומרים נקיים ומיעוט פרטים.
האדריכל לודוויג מיס ואן דר רוהה טבע את הביטוי "Less is more" (פחות זה יותר) כתמצית הגישה.
האור משחק תפקיד מרכזי בעיצוב מינימליסטי, כי הוא משנה את תחושת החלל בתלת־ממד.
מעצבים תעשייתיים כמו דיטר ראמס הושפעו גם הם מהמינימליזם בפונקציונליות ובעיצוב נקי.

העיצוב היפני המסורתי, עם שורשים בפילוסופיית הזן, השפיע על המינימליזם המודרני.
בחלק מהמקרים המינימליזם הופיע גם כסוג של תגובה לסביבה עירונית עמוסה ולמגבלות בנייה ביפן.
האדריכל טדאו אנדו הוא דוגמה לעבודה מינימליסטית עכשווית ביפן.

מוזיקה מינימליסטית משתמשת בתבניות קצרות שחוזרות עם שינויים קטנים לאורך זמן.
היא צמחה בשנות ה-60 בניו יורק. מלחינים חשובים בתחום הם לה־מונט יאנג, סטיב רייך ופיליפ גלאס.
יצירות מוכרות הן "In C" של טרי ריילי ו"מוזיקה ל-18 נגנים" של סטיב רייך.

העקרונות המינימליסטיים השפיעו גם על אופנה. בשנות ה-90 חזרה אופנה נקייה ופשוטה.
בשנות ה-2010 הופיעה גם מגמה לצמצום המלתחה כדרך חיים, כחלק ממגמה רחבה יותר של הפחתת צריכה.

מינימליזם הוא סגנון אמנות שעושה פחות אך משמעותית.
המטרה היא להשאיר רק את הדברים הכי חשובים בעבודה.
לפעמים משתמשים בצורות פשוטות וצבעים מועטים.

הסגנון גדל בניו יורק בשנות ה-60.
אמנים רצו שהצופה יראה רק את הצורה והחומר.
האמנות לא מספרת סיפור אלא מדגישה נוכחות.

אמנים מפורסמים שהשפיעו על התנועה הם דונלד ג'וד, פרנק סטלה וסול לוויט.
הם עבדו עם צורות גאומטריות וחומרים תעשייתיים.
תערוכות בשנות ה-60 עזרו להפיץ את הסגנון.

הסגנון קיבל רעיונות מציירים אירופאים ישנים.
גם מוזיקה שחוזרת על קטעים קצרים השפיעה על האמנים.

במקום לצייר תמונות, אמנים בנו פסלים פשוטים.
הפסלים לפעמים מותאמים למקום בו הם נמצאים.
הצופה הולך סביב הפסל ומרגיש אותו בגודלו.

אמנות אדמה עושה שימוש בקרקע ובאבנים במקום בחומרים מבית החרושת.
לדוגמה, יוצרים סגנון ספירלי בחוף מהאבנים שבמקום.

בבתים מינימליסטיים יש צורות פשוטות וחומרים נקיים.
האדריכל מיס ואן דר רוהה אמר "פחות זה יותר". זאת אומרת שפחות קישוטים טוב יותר.
האור חשוב מאוד בעיצוב כזה.

מוזיקה מינימליסטית מחזירה שוב ושוב קטעים קצרים.
מלחינים חשובים בזה הם לה־מונט יאנג וסטיב רייך.

באופנה המינימליסטית יש בגדים פשוטים ונקיים.
במאה ה-21 גם אנשים צמצמו את הארון שלהם כדי לקנות פחות.