מיפוי לב

מיפוי לב היא בדיקה ברפואה הגרעינית שמצילה את איכות זרימת הדם בעורקים הכליליים ותפקוד שריר הלב.

הבדיקה משתמשת בשרף רדיואקטיבי (חומר שמפיץ קרינה) שמוזרק לדם. החומר פולט קרינת גמא שמצלמת מצלמת גמא. הצילום נעשה בשתי תנאים: במנוחה ובמהלך מאמץ גופני או סמי־מאמץ. כך מזהים אזורי ירידה בפרפוזיה (זרימת הדם), שמראים איסכמיה (הגבלה בזרימת הדם) או אוטם שריר הלב (נזק לרקמה).

לפעילות השריר בודקים גם את שבר פליטת חדר שמאל (LVEF). זהו האחוז של הדם שהחדר השמאלי מזריק בכל פעימה. הערך עוזר להעריך סיכון ותפקוד הלב.

העבודה התחילה ב-1927 עם ניסויי רדיום למדידת פעילות הלב. בעשורים הבאים פותחו מבחני מאמץ סטנדרטיים (פרוטוקול ברוס) ושיטות מדידה טובות יותר. בשנות ה-60 וה-70 השתפרו המונים והאיזוטופים לשימוש בבני אדם.

בשנות ה-70 השתמשו בתליום-201. הוא ניתן בהזרקה בזמן מאמץ, אך דרש дозה קטנה בגלל זמן מחצית חיים ארוך יחסית. איכות התמונה הייתה מוגבלת ודרשו המתנה שעות לצילום.

בסוף שנות ה-80 נכנסו תרכובות עם טכנציום-99m, כמו ססטמיבי וטטרופוסמין. ה־Tc-99m מאפשר מינון גבוה יותר ותמונות טובות יותר, בגלל מחצית חיים קצרה יותר.

מיפוי לב משמש לאבחון מחלת לב כלילית, קרדיומיופתיה וחריגות בתנועת דופן הלב. בדיקה תקינה מקושרת לסיכון תמותה לבבי נמוך מאוד (כ-0.6%), בעוד בדיקה לא תקינה מעלה את הסיכון (כ-5.9%). גם מקטע הפליטה חשוב: מעל 45% הסיכון נמוך יותר מאשר מתחת ל-45%.

יש מגבלות: המיפוי מתקשה לגלות חסימות מתחת ל-70%. התקף לב יכול להיגרם גם בחסימות קטנות מ-50%. הרזולוציה המרחבית נמוכה יחסית, מה שמקשה על הערכה בלב קטן ועל חישוב מדוייק של EF. לכן איגוד קרדיולוגיה אינו ממליץ על מיפוי כסקר שגרתי לכלל האוכלוסייה.

יש להגיע בצום של לפחות שלוש שעות ולא לצרוך קפאין 24 שעות קודם. מחברים גישה ורידית וחוטים לאק"ג כדי לנטר את הפעילות החשמלית. מבצעים מבחן מאמץ על הליכון או טיפול תרופתי לדימוי מאמץ. בשיא המאמץ מוזרק החומר הרדיואקטיבי. לאחר ההזרקה מצטלמים ב־SPECT (טומוגרפיית פליטת פוטון בודד, שיטה לצילום תלת־ממדי של ההפצה). הצילום במנוחה נעשה לאחר הזרקה נוספת אם יש צורך. משך הבדיקה הוא כ־2, 4 שעות. התמונות מפוענחות על ידי מומחה ברפואה גרעינית.

אידאלית החומר צריך לפלוט קרינה מתאימה, להתפזר היטב ברקמות ולהיות קצר מחצית חיים. תליום-201 היה הראשון, אך זמן המחצית הארוך שלו דרש מינונים שונים וחשף יותר לקרינה. טכנציום-99m סיפק איכות תמונה גבוהה יותר וחשיפה נמוכה יותר. בשל כך עברו מרבית המרכזים להשתמש בטכנציום-99m. חשוב לדעת שטכנציום דורש לעתים שתי הזרקות, מאמץ ואז מנוחה, בעוד תליום לעיתים אפשר להזריק פעם אחת. זמני הצילום משתנים לפי החומר: תליום מצולם מוקדם יחסית, וטכנציום מצריך המתנה של עשרות דקות לפני הצילום.

מיפוי לב בודק כמה חזק ומסודר הזרם של הדם לשריר הלב.

בבדיקה מוזרק חומר רדיואקטיבי (מוציא קרינה). חומר זה פולט קרינה שמצלמת מצלמת גמא יכולה לראות. מצלמים את הלב כשנחים וכשעושים מאמץ.

המטרה היא למצוא מקומות שבהם הדם לא מגיע טוב. אזורים כאלה עלולים להיות חסומים ולעתים נפגעו בעבר (אוטם = נזק לשריר הלב).

הרעיון התחיל בשנות ה-20. מאוחר יותר פיתחו מבחני מאמץ טובים יותר וחומרים חדשים לצילום.

בתחילה השתמשו בתליום-201. הוא עבד אך נתן תמונות פחות ברורות.

אחר כך הגיע טכנציום-99m. הוא נותן תמונות ברורות יותר ופחות קרינה.

לא אוכלים שלוש שעות לפני. לא שותים קפה יום לפני. שמים ווריד ונחברים לאק"ג כדי למדוד פעימות.
מפעילים מאמץ על הליכון או נותנים תרופה שמדמה מאמץ. בשיא המאמץ מוזרק החומר. אחרי ההזרקה מצלמים. לפעמים מזריקים שוב במנוחה ומצלמים שנית. הבדיקה אורכת בדרך כלל בין שעתיים לארבע שעות.

יש חומרים שונים. תליום היה ישן יותר. טכנציום-99m חדש יותר. טכנציום נותן תמונה טובה יותר ויש לו זמן קצר יותר בגוף, לכן יש פחות חשיפה לקרינה. לפעמים צריך שתי הזרקות בטכנציום, אחת למאמץ ואחת למנוחה.