מיקרו-היסטוריה

מיקרו-היסטוריה (שיטה שהתהוותה בסוף המאה ה־20) היא מתודה בחקר ההיסטוריה המתמקדת בבדיקה מעמיקה של פרשה אחת.
הגישה דומה להצצה דרך חור המנעול: מקרה בודד יכול לחשוף רבדים שלמים של חברה בתקופה נתונה.
חוקרים משתמשים בחומר ארכיוני, בעיקר תיקים משפטיים, ובפריטים ארכיאולוגיים כדי לבנות הסבר על החיים והתרבות של אותם אנשים.
ייחודה של המיקרו-היסטוריה הוא בכתיבה "מלמטה", תשומת לב לפרטים היומיומיים של אנשים פשוטים, ולא רק לאליטות.
עד עליית הזרם הזה, היסטוריונים נטו לתאר מגמות רחבות ולהתמקד בדמויות מובילות; המיקרו-היסטוריה מאפשרת לדעת על חייהם של אנשים רגילים.
התפתחויות בטכנולוגיות לדיגום והפקת DNA מאפשרות ללמוד על מראה ומחלות (פנוטיפים, תכונות נראות כמו צבע שיער או מחלות) של שרידים עתיקים.
מחקר שפורסם ב־2023 בכתב העת Nature הראה הצלחה במיצוי DNA מאשה שנמצאה בתוך תליון בסיביר, והדגים מה שניתן ללמוד משרידים בודדים.
חלק מהמחקרים בוחנים שלד יחיד או מסמכים רבים שנמצאו ליד גופה. הסביבה והחפצים עוזרים להבין את חיי האדם ואת התקופה כולה.
מחקרים אחרים מתבססים על תיקים משפטיים; לעתים העדויות שם מוטות או הושגו בכפייה, אך עדיין הן מספקות מידע שלא מופיע במקורות אחרים.
קרלו גינצבורג נחשב לאחד מאבות המיקרו-היסטוריה, עם ספרים כמו "הגבינה והתולעים".
היסטוריונים חשובים נוספים העוסקים בז'אנר כוללים את נטלי זימון דייוויס ואמנואל לה רואה לדורי (המוכר על מחקרו על הכפר Montaillou).
בישראל יש חוקרות שעבדו בגישה זו, למשל פרופסור יעל עצמון, וכן חוקרות כמו חוה טורניאנסקי ויעל בוכמן שעסקו בחיי יומיום בתקופות שונות.

מיקרו-היסטוריה היא דרך לחקור את העבר דרך סיפור קטן.
זה אומר לבדוק מקרה אחד מאוד בקפידה.
חוקרים קוראים מסמכים ישנים ומסתכלים על חפצים ושלדים.
כך הם לומדים איך אנשים פשוטים חיו.
לפני כן היסטוריונים דיברו בעיקר על אנשים עשירים ומפורסמים.
DNA הוא חומר בגוף. הוא עוזר לדעת איך מישהו נראה או אם היה חולה.
בשנת 2023 מצאו מדענים DNA של אישה בתוך תליון בסיביר.
לעיתים מוצאים שלד אחד. החפצים סביבו מספרים על חייו.
גם תיקים משפטיים שומרים פרטים חשובים. לפעמים אנשים סיפרו דברים בכח, ולכן צריך לבדוק את המידע בעדינות.
קרלו גינצבורג הוא אחד מהחוקרים המפורסמים ביותר בתחום הזה.
גם חוקרות בישראל השתמשו בשיטה ללמוד על החיים בעבר.