“מכירת חמץ” היא הליך הלכתי שמטרתו לפטור יהודי ממצווה של הימצאות חמץ בחזקתו בפסח. חמץ הוא מזון מחיטה (לחם, עוגות וכדומה) שאסור לאכול או להחזיק בפסח. על פי ההלכה צריך לבער או להיפטר מהחמץ לפני תחילת החג. איפשור מחשבתי היה אפשרי מדאורייתא, אך חז"ל דרשו ביעור מעשי ולכן נקבעה אפשרות של מכירה לגוי, כך שהחמץ כבר לא נמצא ברשותו של היהודי.
המקור לשיטה נמצא בתוספתא, שם הוזכר מצב קיצוני כמו שהייה בספינה. שם הותר ליהודי למכור או לתת את החמץ לגוי, אך היו מגבלות: המכירה צריכה להיות גמורה ולא חוזרת בכל שנה. רב עמרם גאון הרחיב את ההיתרים במצבים דחופים, אך הוסיף שגם אז דרוש קניין פיזי מצד הגוי. הרמב"ם ציין כי מכירה על תנאי עלולה להפר איסורים נוספים.
בהמשך התפתחו דעות שונות. יש שהורו שאסור להשתמש במכירה כהערמה או כהתחמקות מחובת הביעור. אחרים, כמו ר' ישראל איסרלין (תרומת הדשן), אפשרו מכירה קבועה גם במחיר סמלי. הרמב"ם וראשונים דנים במה שמותיר את החמץ מחוץ לידי היהודי וכיצד להבטיח שהמכירה תקפה.
במהלך הדורות הוסרו חלק מההגבלות המקוריות. אפשר היה למכור או להשכיר חדר שבו נמצא החמץ יחד עם החמץ. בתעשיות גדולות הוסכם לשלם סכום ראשוני קטן ולהשאיר את היתרה כהלוואה, כדי להקל על בעלי מפעלים. רבי שניאור זלמן קבע דרישה של ערב כדי שלא יישאר קשר כספי ישיר בין המוכר לגוי. בהמשך נפסק שאפשר גם להבטיח לגוי רכישה לאחר הפסח, ולמכור בלא פירוט מדויק של כל הפריטים.
המהפכה התעשייתית וריכוז הייצור גרמו לעלייה בכמויות החמץ שצריך לטפל בהן. בעלי מבשלות ומפעלים לא יכלו תמיד להשמיד כמויות גדולות בלי הפסד כלכלי, ולכן הפוסקים הקלו והחלו לאפשר מכירות מורחבות.
לא כל הרבנים הסכימו. הגר"א היה מתנגד חריף, וישנם פוסקים שאינם סומכים על מכירה מפני שהיא עשויה להיות רק טקס בלי קניין ממשי. יש שהמנעו ממכירה לאנשים פרטיים, ואישרו אותה רק לבעלי עסקים עם הרבה חמץ. גם לגבי קניית חמץ לאחר הפסח יש פיקוח שונים: יש המעדיפים לקנות רק קמח שנטחן אחרי הפסח.
כיום המכירה נפוצה מאוד. מפעלים וערים מוכרים את חמץם, ובישראל המדינה מוכרת את חמצתה בטקס שנתי של הרב הראשי. נהוג לחתום על שטר הרשאה שנותן לרב למכור את כל החמץ שנמצא בבית. יש שימוש ב'קניין סודר', אמצעי טקסי להעברת בעלות, וביצוע הקנייה נעשה לעיתים בדוק ומחמיר עם שטר ומתן כסף. בשנים האחרונות קיימות גם הרשאות אונליין, אבל יש מחלוקת הלכתית האם זה מקיים קניין מסורתי. קיימת מחלוקת גם לגבי אם מכירת חילוני תחשב תקפה בלי כוונה. דוגמה בולטת היא פסח תשס"ו (2006), אז נמכרו גם כלבי צה"ל כשהתגלה שהאוכל שלהם מכיל חמץ. אתרי אינטרנט ורשויות דת מציעות כיום שירותי מכירת חמץ מקוונים, לפי המלצות רבנים שונים.
מכירת חמץ היא דרך חוקית להיפטר מחמץ לפני פסח. חמץ (אוכל שעשוי מחיטה ואסור בפסח) לא צריך להיות ברשות יהודי בחג. אם אי אפשר להשמיד את החמץ, אפשר למכור אותו לגוי. כך הוא כבר לא שייך ליהודים בפסח.
הרעיון התחיל בתוספתא. שם נאמר שאדם בספינה יכול למכור את חמצו כי אין לו דרך לבערו. אחר כך חכמים הרחיבו את המקרה למקרים אחרים, אבל קבעו כללים כדי שהמכירה תהיה אמיתית.
כשעשו מפעלים וייצרו הרבה לחם ומאפים, אנשים לא יכלו להשמיד את כל החמץ. לכן אפשרו להקל ולמכור את החמץ כדי לא להפסיד כסף.
יש רבנים שהתנגדו. הם חששו שהמכירה לא תהיה אמיתית ושהחמץ יישאר ברשות היהודי בפועל.
היום אנשים, מפעלים וגם המדינה מוכרים את החמץ לפני פסח. בדרך כלל חותמים על שטר שמסמיך רב למכור את החמץ. יש גם מכירות באינטרנט. לפעמים יש דאגות אם המכירה נעשתה נכון. דוגמה מיוחדת: בשנת תשס"ו (2006) נמכרו גם כלבי צה"ל כשהתגלה שאוכלם מכיל חמץ.
