מלחמת האיכרים הגרמנית

מרד האיכרים של אלזס (הידוע גם כמחאת האיכרים הגרמנית) היה מרד עממי גדול באזורים דוברי גרמנית במרכז אירופה ב־1524, 1525.

המרד פרץ בגלל שילוב של בעיות כלכליות, שינויים חברתיים ומתחי דת בעקבות הרפורמציה. האיכרים דרשו הקלות במיסים, ביטול הצמיתות (צמיתות = מצב שבו איכרים כפופים באופן חוקי לאדון ואינם חופשיים), שימוש חופשי ביערות ובשדות, והשפעה על מינוי אנשי דת. המבקשים ניסחו ב־1525 את "מסמך 12 המאמרים", רשימת תביעות ברורה שהופצה במהדורות מודפסות רבות.

האירועים התרחשו בתוך אימפריה רופפת, האימפריה הרומית הקדושה, שבה שלטו נסיכים מקומיים בעלי כוח רב. נסיכים אלה ניסו להגדיל הכנסות ולרכז סמכויות. במקביל עלו מתחים בין מעמדות: נסיכים, אצולה זוטרה (האבירים), פטריצים עירוניים, בורגנים (אנשי מעמד הביניים), פלבאים (פועלים עירוניים) ואיכרים.

נסיכים ניסו לחזק את שלטונם באמצעות החלת החוק האזרחי הרומאי. זה איפשר להם להחרים אדמות ולהפחית זכויות של איכרים.

מרטין לותר הבטא עמדה נגד האלימות של המורדים. הוא ביקר את העוולות אך גינה את המרד. תומאס מינצר, לעומתו, תמך ברבים מדרישות האיכרים והפך למנהיג דומיננטי אצלם. הקונפליקט בין לותר למינצר הוסיף למתח הדתי והחברתי.

הליגה השוואבית של הנסיכים הכניסה צבא מאורגן, שכלל פרשים ואנשי לאנדסקנכט, שכירי חרב מקצועיים (לאנדסקנכט = חיילים שכירים מאורגנים ברגימנטים). חיילי הלאנדסקנכט היו מצוידים ומשמעתם גבוהה.

האיכרים ארגנו "האופנים", חבורות מקומיות דמוקרטיות. הם היו מצוידים בפחות נשק ובחיילים מוזמנים מוקדמים. מבנה הפיקוד שלהם היה פחות קבוע. יכולותיהם הצבאיות כללו בניית "מבצר-מרכבות", שורת עגלות מקושרות כאיזור מגונן.

במרץ 1525 איגדו נציגי האיכרים את דרישותיהם במסמך של 12 נקודות. שם דרשו בחירה מקומית של כמרים, הקלות במעשי המס והמעשר (מעשר = מס של כ־10% מהיבול), והסרת עונשים שרירותיים.

המרד החל בדרום מערב גרמניה ובאלזס והתפשט במהירות. קרבות גדולים כללו את Leipheim, Frankenhausen ו־Böblingen. הכוחות האורגניים של הנסיכים השתמשו בפרשים, רגלים וארטילריה כנגד ההמון הכפרי.

בפרנקנהאוזן הובסו המורדים ביוני 1525 בקרב שבו נהרגו רבים. תומאס מינצר נתפס, עונה והוצא להורג ב־27 במאי 1525. קרבות נוספים כמו בבלינגן וקויניגסהופן הסתיימו בתבוסות קשות לאיכרים.

המרד דוכא באכזריות. ההערכות מדברות על בין 100,000 ל־300,000 הרוגים, רובם איכרים עם נשק דל וניסיון צבאי מועט. שופטים ונסיכים הטילו עונשים כבדים, והוחזרו הרבה זכויות מבוטלות של האיכרים.

בצדדים אחרים של הסיפור, במהלך המרד ניסה יוסף בן גרשון מרוסהיים להגן על הקהילה היהודית בשטחי אלזס, ולשכנע חלק ממנהיגי המרד להימנע מפגיעה קשה ביהודים. חס וחלילה לא תמיד נשמר ההסכם, אך הפעולה שלו כנראה מנעה אסון גדול יותר.

ההיסטוריונים חלוקים לגבי המשקל המדויק של הגורמים: דת (הרפורמציה של לותר), גורמים כלכליים (עליית מסים ושינויים חקלאיים) ושינויי מבנה מדיני (עליית כוחם של נסיכים), כולם השפיעו. אנגלס ראה במרד ביטוי של מאבק מעמדות. רונלד באינטון הדגיש את השילוב בין רטוריקה דתית לערעור כלכלי.

עד ספטמבר 1525 הושגה דיכוי סופי של ההתקוממות. קרל החמישי והאפיפיור הוקירו את הליגה השוואבית על דיכוי המרד. המרד נכשל במטרותיו, אך השאיר חותם עמוק על היחסים החברתיים והרעיוניים באירופה.

המרד של האיכרים באלזס היה התקוממות גדולה בשנת 1524, 1525. הרבה אנשים כפריים רצו תנאים טובים יותר.

באותם ימים שלטו נסיכים וארגונים עירוניים. האיכרים שילמו מיסים כבדים. הם רצו ללקט עצים, לצוד ולדוג בחופשיות.

חוק זה איפשר לאדונים לקחת אדמות ולצמצם את חירות האיכרים. (חירות = חופש להחליט על החיים שלך.)

מרטין לותר היה אדם דתי מפורסם. הוא לא תמך באלימות. תומאס מינצר תמך באיכרים והוליך חלק מהם.

הנסיכים שלחו חיילים מקצועיים־משכורתיים שנקראו לאנדסקנכט (שכירי חרב). האיכרים ארגנו חבורות מקומיות וקיפלו עגלות ל"מבצר-מרכבות" (מחסה גדול מעגלות).

האיכרים כתבו רשימת דרישות עם 12 נקודות. הם רצו בחירות של כמרים, הפחתת מסים וביטול העונשים הקשים.

נלחמו קרבות גדולים כמו בקרב פרנקנהאוזן ובקרבות אחרים. האיכרים היו רבים אך לא מאומנים. הנסיכים ניצחו. רבים מהאיכרים נהרגו או נכלאו.

בערך בין 100,000 ל־300,000 אנשים נהרגו. זה הרבה מאוד אנשים. לאחר הדיכוי חזרו הנסיכים לשלוט בקשיחות.

עד הסתיו של 1525 המרד דעך. חלק מהמטרות לא הושגו. האירועים האלו שינו את הדרך שבה אנשים חשבו על דת וחברה בעתיד.