מלחמת המחנות

''מלחמת המחנות'' (בערבית: חֲרב אל-מַחַ'יֵמַאת) הייתה סכסוך פנימי במהלך מלחמת האזרחים בלבנון, שבו המיליציה השיעית אמל צרה על מחנות הפליטים הפלסטיניים. מיליציה היא כוח חמוש שאינו צבא מדינתי. אלפי פלסטינים נהרגו, והמחנות סברה, שתילה ובורג' אל-ברנג'נה נהרסו כמעט עד היסוד. ההערכה הרשמית הלבנונית מדברת על 3,781 הרוגים, אך המספר האמיתי עשוי להיות גבוה יותר.

בזמן הקמת מדינת ישראל הגיעו אלפי פלסטינים ללבנון. רבים מהם גורשו או נמלטו, והושמו במחנות פליטים צפופים. ארגון השחרור הפלסטיני (אש"ף) הקים יחידות חמושות בלבנון. זה עורר מתח עם התושבים הלבנונים, כי חלק מהפלגים הפלסטינים הקימו מחסומים וגבו תשלומים מקומיים.

במהלך השנים פלגים פלסטיניים השתלטו על חלקים מדרום לבנון, ומשם יצאו לפעולות נגד ישראל. התנהלותם הקיצונית גרמה גם לשיעים בלבנון לכעוס ולהתנגד לנוכחותם.

חאפז אל-אסד, נשיא סוריה, רצה לשלוט ביכולת ההשפעה של אש"ף בלבנון. חששו היה שמתקפות פלסטינים יגרמו לפלישה ישראלית נוספת, ושפעילותם תערער את משטרו בסוריה. לכן סוריה תמכה בתנועות פרו-סוריות ובהקמת גופי-שפעה בלבנון.

אסד גייס דמויות פלסטיניות פרו-סוריות, ביניהן אבו מוסא, כדי להחליש את יאסר ערפאת. בסוף 1983 פרצו קרבות בין פלגיו של אבו מוסא לבין כוחותיו של ערפאת בטריפולי. ערפאת עזב אז את לבנון אך חזר מאוחר יותר והסתתר במחנות בדרום.

כדי למנוע חזרה של התקפות על ישראל, אסד תמך באמל, מיליציה שיעית חזקה, במאבקה נגד הפלסטינים בדרום. אמל חיפשה גם נקמה על שנים של מתיחות מקומיות, וגם חיזוק מעמדה בקרב השיעים.

לאחר נסיגת הכוח הרב-לאומי מביירות, אמל והמפלגה הפרוגרסיבית הדרוזית השתלטו על מערב ביירות ב-1984. ב-1985 החלו אמל ושותפיה לתקוף עמדות פלסטיניות. ב-15 באפריל הושמדה המיליציה הסונית אל-מורביטון, מנהיגיה נעקרו.

ב-19 במאי 1985 פרצו חילופי אש כבדים על השליטה במחנות סברה, שתילה ובורג' אל-ברנג'נה. אמל נתמכה על ידי יחידות מסוימות בצבא לבנון. ב-30 במאי נפלה סברה לידיהם. אמל הכריזה על הפסקת אש אחרי לחץ בינלאומי, אך מצורים ולחימה מקומית נמשכו. המחנות נפגעו קשות והפכו לחורבות.

עימותים נוספים התחדשו בספטמבר 1985 ובמרץ 1986. הפסקות אש הוחתמו לעתים, אך לא תמיד נשמרו.

ב-19 במאי 1986 החלה גל לחימה חדש. אמל קיבלה נשק וסיוע מסוריה, גם טנקים, אך לא הצליחה לכבוש את כל המחנות סביב ביירות. קרבות והפסקות אש חזרו עד שהמתח נרגע לאחר פריסת כוחות ב-24 ביוני.

הקרב הקשה והקטלני ביותר התרחש ב-29 בספטמבר 1986 במחנה רשידיה בצור. הלחימה התפשטה לביירות ולצידון. הפלסטינים הצליחו לכבוש אזורים מסוימים, ובשתילה החלו כוחות סוריים לסייע לאמל. ישראל ערכה תקיפות אוויריות נגד עמדות פלסטיניות בצידון.

לאחר משא ומתן הושגה הפסקת אש ב-15 בדצמבר 1986 בין אמל וזכויות פרו-סוריות של הפלסטינים. אך חלק מפלגי הפת"ח שתמכו בערפאת דחו את ההסכם. בפעולות נוספות בקיץ 1988 תקף אבו מוסא לוחמי פת"ח, וגבו החיים של 127 אנשים. סוף המאבקים נקשר בקיץ 1988.

תוצאת המאבק הבולטת הייתה חיזוק השליטה הסורית במערב ביירות. הלחימה פגעה בתדמיתן של מיליציות מוסלמיות ובאחדותן. המיליציה הסונית אל-מורביטון הובסה, ומנהיגיה נעקרו.

מבחינה צבאית התוצאות היו מעורבות: אש"ף הצליח להשיב שליטה על חלק מהמחנות, אך השפעתה נחלשה. בתוך השיעים התחזק חזבאללה יחסית לאמל.

בסופו של דבר דיווחה ממשלת לבנון על 3,781 הרוגים ו-6,787 פצועים במלחמת המחנות. נוסף על כך דווח על כשני אלפים הרוגים פלסטינים בעימותים פנימיים. מספרים אלה אינם כוללים בהכרח את כל הנפגעים, בגלל חוסר רישום והמצור על המחנות.

''מלחמת המחנות'' הייתה סדרת קרבות בתוך מלחמת האזרחים בלבנון. המיליציה השיעית אמל צרה על מחנות פליטים פלסטיניים. מחנה פליטים הוא מקום שבו חיים אנשים שעזבו את ביתם.

אחרי מלחמת 1948 הגיעו לפלסטינים רבים ללבנון. רובם חיו במחנות צפופים. חלק מהפלסטינים הקימו כוחות חמושים, וזה גרם למתחים עם התושבים הלבנונים.

נשיא סוריה חאפז אל-אסד חשש מהפעילות הזו. הוא רצה להגביל את כוחם של הפלסטינים. לכן סוריה תמכה באמל, שנתנה תקווה לשיעים המקומיים.

באביב 1985 פרצו קרבות קשים על מחנות סברה, שתילה ובורג' אל-ברנג'נה. סברה נפלה ב-30 במאי. המחנות ניזוקו קשה.

בשנה הבאה, במאי 1986, פרצה שוב לחימה. היו הפסקות אש, אך הלחימה חזרה שוב.

הקרב הקשה ביותר היה ב-29 בספטמבר 1986. הלחימה התפשטה גם לביירות ולצידון. בסוף 1986 הושגה הפסקת אש בין חלק מהצדדים.

המלחמה גרמה להרס רב ולמאות נפגעים. לבנון דיווחה על 3,781 הרוגים ו-6,787 פצועים. חלק מהמספרים אינם מדויקים כי רבים לא היו רשומים.

בסופו של דבר, הסכסוך החליש את הפלגים הפלסטיניים ואת אמל, ועזר לסוריה להשפיע על אזורים במערב ביירות.