מנייריזם (במקור האיטלקי: Manierismo) הוא סגנון אמנותי ששלט בעיקר בצפון איטליה מסוף שיא הרנסאנס (כ־1520) ועד תחילת הבארוק (כ־1600).
הסגנון מאופיין בהגזמה, בעיוות ובמלאכותיות. יש בו השפעה ברורה מפיסול רומי. האמנים חיפשו יצירות וירטואוזיות, כלומר עבודות שמראות מיומנות גבוהה, שתיראננה קשות לביצוע, אבל בו בזמן ייראו כאילו לא הושקע בהן מאמץ.
השם נגזר מהמלה האיטלקית 'מניירה', שפירושה 'סגנון'. ג'ורג'ו וזארי השתמש בביטוי הזה במאה ה־16 לתיאור צורת העבודה של הדור שאחרי לאונרדו. בהמשך נתנה המילה גם טון ביקורתי כלפי אמנים מאוחרים יותר.
בעשורים הבאים השתמשו היסטוריוני אומנות גרמנים במאה ה־20 במונח כדי לתאר אמנות איטלקית מהמאה ה־16 שלא התאימה לאידיאל ההרמוני והרציונלי של שיא הרנסאנס. עם זאת, ההגדרה רחבה ומשתנה לפי התקופה וההקשר.
המנייריסטים הראשונים סרבו למוסכמות של שיא הרנסאנס, כמו האיזון והבהירות של אסכולת אתונה של רפאל. הסגנון התפתח אצל תלמידים של רפאל, למשל ג'וליו רומנו, ובתלמידים של אנדריאה דל סרטו, כמו פונטורמו ורוסו פיורנטינו. גם מיכלאנג'לו הראה נטיות מנייריסטיות, למשל במסדרון הספרייה בפירנצה ובעיטורים על מצבות בית מדיצ'י.
האcenters של המנייריזם באיטליה היו רומא, פירנצה ומנטובה. הוונציאנים הלכו בדרך אחרת, כפי שמציג טיציאן בקריירה הארוכה שלו. בסוף המאה ה־16 התפשט המנייריזם בחצרות אירופיות, שם אהבו אותו בגלל הסמלים הפרטיים והדגשת הייחודיות של האמן.
המנייריזם שימש גם כדי לעורר רושם של סמכות, לבדר ולחנך. בין הנציגים המוכרים בצפון אירופה מוזכרים ברתולומאיוס שפרנגר ופיטר ארסן. פארמיג'אנינו הוא דוגמה אופיינית, עם צוואר מוארך ואצבעות מעוותות שנחשבים מאפיינים מנייריסטיים.
מנייריזם הוא סגנון ציור ופיסול מאיטליה. הסגנון היה נפוץ במאה ה־16.
מנייריזם אוהב להגזים. זה אומר שניתן לראות פרטים מעוותים, כמו צוואר ארוך או אצבעות מיוחדות. לכן העבודה נראית ייחודית ומוזרה מעט.
המילה 'מניירה' באיטלקית פירושה 'סגנון'. ג'ורג'ו וזארי, כותב מהמאה ה־16, השתמש במילה הזאת לתאר ציירים.
אמנים חשובים במנייריזם הם פארמיג'אנינו, ג'וליו רומנו ופונטורמו. גם מיכלאנג'לו השפיע על הסגנון.
המנייריזם היה חזק בערים כמו רומא ופירנצה. במסלולי החצר האירופית אנשים אהבו אותו בגלל המקוריות והסמלים הפרטיים שבו.
תגובות גולשים