מנרה

מְנָרָה היא קיבוץ בגליל העליון, ממערב לקריית שמונה, ברכס רמים שעל הר שנאן. הנקודה הגבוהה בקיבוץ כ-880 מטר מעל פני הים.

השם משמר את השם הערבי "מַנַארַה" שפירושו מינרט (מגדל קטן במסגד) או מגדלור. ב-1943 הוצע השם העברי "רמים", אך החברים סירבו. ב-1964 הוחלט רשמית לקרוא לקיבוץ מְנָרָה, למרות שהציבור עדיין מבטא אותו לעיתים כמָנָרָה.

מאמצע שנות ה-30 החלה רכישת קרקעות באזור. בשנים שלאחר מכן נרכשו אלפי דונמים, והתרחשו ויכוחים על תוקף העברות חלק מהאדמות.

מנרה נוסד בתחילת 1943 על ידי גרעיני נוער ילידי הארץ ונוער עולה מגרמניה ומפולין, על שטח של כ-1,200 דונם. בהתחלה התגוררו במקום מעט חברים בלבד, בשל מחסור במים ובעיות תחבורה. ב-1943 נערך טקס הנחת אבן הפינה, והקיבוץ פיתח קשרים עם יישובי הסביבה, כולל תושבים לבנונים.
עד סוף 1947 ניטעו מטעים של תפוחים, פירות קיץ וזיתים. היו גם רפת, כוורות ולולים. הקיבוץ עבד גם בהפקת פירטרין (חומר מצמח החרצית המשמש להדברת חרקים) ונטע 16,000 עצי אורן.
בשלהי 1947 הושלמה סלילת כביש הגישה והחל שירות אוטובוס שבועי. בנובמבר נחנך בית התרבות שתכנן האדריכל שמואל ביקלס.

בפברואר 1948 נפגשה שיירת אספקה של הקיבוץ באש ליד נבי יושע. מחלקת הפלמ"ח הגנה על השיירה. במהלך המלחמה סבל הקיבוץ מניתוקים, וקיבל אספקה גם דרך מטוסים שהצניחו ציוד.
ב-8 במאי 1948 פונו ילדי מנרה בלילה בכדי לשמור על בטיחותם. הם שהו זמן מה בכפר גלעדי ובהמשך הועברו למקומות אחרים. הילדים חזרו לביתם רק בינואר 1949. לאחר מבצע יפתח ב-1948 נפתחה הדרך והשתפר המצב הביטחוני. באוגוסט 1948 אירעה התפוצצות במחסן נשק שהביאה לאבידות.
ב-29 באוקטובר 1948 החלה מבצע חירם, שמטרתו לבלום מתקפה אפשרית באזור ולחזק את החזית בצפון.

בפברואר 1950 נפגעה הקיבוץ בשל מזג אוויר קשה. במאי 1950 נשרף חדר האוכל. ב-1953 נחנך קו מים מאבן עין זהב, שאיפשר השקייה ופיתוח המטעים. סקר גאולוגי בשנות ה-50 מצא עפרות ברזל, אך הריכוז היה נמוך מדי להפקה תעשייתית. בסוף שנות ה-50 נרשמו גם חדירות מהגבול עם לבנון.

במהלך שנות ה-60 וה-70 הקיבוץ סבל מהתדרדרות ביטחונית: הפגזות ב-1967 ו-1968, פיצוץ מוקש שגרם להרוג ב-1968, ולירי רקטות ב-1970.

בשנות ה-80 הוצג לעתים דימוי של קיבוץ עם חיים נוחים. בשנות ה-90 פעל במנרה מפעל לזכוכית טכנית.

המניין הכלכלי ירד, והקיבוץ עבר הליכי הפרטה מאז 2004. סביב 2009 היו בו כמה משפחות בודדות עם ילדים. יחידות האירוח מנוהלות לרוב בידי גורמים חיצוניים.

במרץ 2001 אירעה פשיעה קשה: רב-סמל ראשון יצחק קברטץ נרצח, ואדם שעבד באזור גנב 58 רובים מסוג M16. הנשקים נמכרו לקונים מהשטחים. המבצע נחשב לגניבת הנשק הגדולה בתולדות המדינה. המבצע הסתיים בהרשעות והמגזר קיבל עונשי מאסר כבדים.

ב-8 באוקטובר 2023 פונו כ-250 תושבים, בהם כ-85 ילדים. הקהילה התפזרה בזמן חיפושי מקלט. עד מאי 2024 דווח כי כ-70% מהבתים נפגעו, רוב הפגיעות היו נזקי הדף שגרמו לשבירת חלונות ודלתות. לפחות 12 בתים נפגעו ישירות. בחודש יולי 2025 חזרו חלק מהמשפחות, ומניין התושבים עמד על כ-95.

המטעים והכרמים תופסים חלק ניכר מהשטח: כ-1,030 דונם להר, מתוכם כ-670 דונם לתפוחים. הכרם משתרע על כ-220 דונם ומספק ענבים ליקבים מסוימים. בקיבוץ מעבדים גם כ-2,500 דונם בעמק החולה לגידולי שדה וירקות. קיימת גם חוות לולים בשטח 7 דונם.

צוק מנרה הוא אתר תיירות ליד הקיבוץ. המיזם בבעלות פרטית ולא שייך בבעלות מלאה לקיבוץ.

מְנָרָה הוא קיבוץ בהרי הגליל. הוא מערבית לקריית שמונה. המקום גבוה, כ-880 מטר מעל הים.

השם בא מערבית: "מנארה". מנארה פירושו מינרט (מגדל של מסגד) או מגדלור.

מנרה הוקם בתחילת 1943 על ידי קבוצות צעירים מישראל ומהגרים. בהתחלה היו בעיות מים ודרך קשה. הקיבוץ בנה מטעים של תפוחים ופירות.

במלחמה הקיבוץ נותק והתקשה לקבל אספקה. בתחילת מאי 1948 פונו הילדים בשטח בטוח למשך כמה חודשים. רק ב-1949 הם חזרו הביתה. לאחר המבצעים נפתחה הדרך לקיבוץ.

ב-1953 הונח צינור מים שהביא מים סדירים. זה אפשר להרחיב את המטעים. בשנות ה-50 נבדקו גם מחצבים, אך לא המשיכו לכרות אותם.

ב-2001 קרה פשע חמור: איש קיבוץ נרצח ונגנבו כלי נשק רבים. אנשים הורשעו ונענשו.
ב-2023, בעקבות מלחמה, פונו כ-250 תושבים. עד 2024 נגרם נזק לכמה בתים. בחלק מהבתים נגרמו סדקים ושבירות חלונות. בקיץ 2025 חלק מהמשפחות חזרו.

בקיבוץ יש מטעים וכרמים. רוב השטח מושתל בתפוחים ובפירות קיץ. יש גם כרם שמספק ענבים ליקבים. בקיבוץ גם לולים לחקלאות. ליד הקיבוץ יש אתר תיירות שנקרא צוק מנרה. האתר בבעלות פרטית ולא שייך כולו לקיבוץ.