מפת הדרכים

''"מפת הדרכים"'' הייתה תוכנית מדינית שנועדה להביא לפתרון הסכסוך הישראלי‑פלסטיני. היא נולדה בעקבות נאום נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש ב־24 ביוני 2002. התוכנית הוצעה כפתרון הדרגתי ורב‑שלבי, תחת פיקוח וסיוע של "הקוורטט" (גוף בינלאומי שהציע סיוע ופיקוח). נוסחה העיקרי במחלקת המדינה בבית הלבן היה דייוויד סאתרפילד. ראש ממשלת ישראל, אריאל שרון, הביע תמיכה בתוכנית בשנת 2002.

מטרתה הייתה להביא להסדר קבע שיסיים את הסכסוך עד 2005. ההסדר יכלול הסכם שלום סופי בין ישראל לפלסטינים, ובתקווה גם הכרה רחבה בעולם הערבי בזכות קיומה של ישראל.

השלב הראשון, שנועד להתחיל במאי 2003, דרש מהפלסטינים עצירה של האלימות וחידוש שיתוף הפעולה עם ישראל. נדרשו גם רפורמות בתוך הרשות הפלסטינית (הממשל הפלסטיני), ומלחמה בטרור. מדינות ערב התבקשו להפסיק מימון לטרור. ישראל הייתה אמורה לסגת מאזורים שנכבשו מאז תחילת האינתיפאדה, להעניק סיוע הומניטרי, להקפיא בנייה בהתנחלויות ולפרק מאחזים שנבנו אחרי מרץ 2001. שלב זה לא יושם במלואו.

בשלב השני, עד דצמבר 2003, הייתה אמורה לקום מדינה פלסטינית עם גבולות זמניים, ולהיפתח משא ומתן על נושאים עקרוניים. תכננו גם ועידת שלום בינלאומית. בשלב השלישי, עד סוף 2005, ציפו לחתום על הסכם שלום קבע בין ישראל לפלסטינים, וגם הסכמים עם מדינות ערב.

הרשות הפלסטינית קיבלה רשמית את התוכנית ללא הסתייגות. ממשלת ישראל קיבלה אותה אף היא, אך הגישה לארה"ב מסמך של 14 הערות. בין הנקודות המרכזיות שביקשה ישראל היו: שלא לדון בהתיישבות בשטחי יהודה ושומרון, שמעמד מוסדות הרשות בירושלים ייבחן, והדגשה של זכות ישראל להתקיים כמדינה יהודית עם איסור על שיבת פליטים. ארצות הברית הבטיחה להתייחס להערות אך לא הפכה אותן למחויבות מדינית מחייבת.

ישראל לא הקפיאה את הבנייה בהתנחלויות, וחלק מהמאחזים שהוקמו אושרו בדיעבד. הרשות ערכה בחירות חופשיות ולקחה צעדים לרפורמה. דו"ח שב"כ הצביע על ירידה בהרוגים הישראלים מפעולות אלימות מאז 2003, וצה"ל העריך שחלק מהירידה נבע מהריסון על ארגוני טרור בעקבות בחירות ותהליכים פוליטיים.

בסופו של דבר לוח הזמנים כשל, היעד לשנת 2005 לא הושג, ולא הושגו הבנות על עקרי ההסכם. בהמשך הציע אריאל שרון צעד חד‑צדדי, שהתבטא בשנת 2005 בתוכנית ההתנתקות.

''"מפת הדרכים"'' הייתה תוכנית שנועדה לקדם שלום בין ישראל לפלסטינים. הרעיון הוצג אחרי נאום של נשיא ארה"ב ב־2002.

המטרה הייתה להגיע להסכם שלום סופי עד 2005. ההסכם אמור היה להביא גם להכרה רחבה במדינות ערב.

בשלב הראשון, שנועד להתחיל במאי 2003, התבקשו הפלסטינים לעצור אלימות (פגיעה באנשים) ולעשות רפורמות בממשל שלהם. הם גם היו אמורים להילחם בטרור (פעולות שמזיקות לאנשים).
ישראל הייתה אמורה לסגת מאזורים שנכבשו מאז תחילת העימותים. היא נועדה גם להקפיא בנייה בהתנחלויות ולפרק מאחזים שנבנו אחרי מרץ 2001. שלב זה לא הושלם.

בשלב השני, עד דצמבר 2003, תכננו להקים מדינה פלסטינית זמנית ולפתוח משא ומתן על נושאים חשובים. בשלב השלישי, עד סוף 2005, קיוו לחתום על שלום סופי.

הרשות הפלסטינית קיבלה את התוכנית רשמית. ישראל קיבלה אותה גם כן, אבל שלחה לארה"ב מסמך עם 14 הערות. ביניהן היו בקשות לא לדון בהתיישבות ולשמור על זהותה של ישראל כמדינה יהודית.

ארצות הברית אמרה שתשקול את ההערות, אך הן לא הפכו לחוקים מחייבים. בסופו של דבר ישראל לא הפסיקה את חלק בניית ההתנחלויות. הרשות ערכה בחירות וניסתה לבצע רפורמות. מאז 2003 נרשמה ירידה בכמות ההרוגים הישראלים, וחלק מהציבור קישר זאת לשינויים פוליטיים.

התוכנית לא הצליחה לעמוד בלוח הזמנים. בשנת 2005 החליטה ישראל לעשות שינוי חד‑צדדי, שנקרא "התנתקות".