מצואו באשו (松尾芭蕉; 1644, 28 בנובמבר 1694) הוא שם עט, איגו ביפנית, של משורר יפני מתקופת אדו. הוא נחשב למי שהרומם את ההייקו, סוג שירה יפני קצר, לצורה שירה רצינית ועמוקה.
השם המשפחתי שלו היה מצואו, אבל הוא מוכר בעיקר כ"באשו". כילד נקרא קינסאקוּ וכשהיה בוגר נקרא מוּנפוּסה. השם הספרותי הראשון שלו היה טוֹסֶיי, מחווה למשורר סיני. את השם "באשו" (עץ בננה) קיבל אחרי שתלמיד נתן לו עץ בננה. האגדה אומרת שהעץ לא נשא פירות במקום הקר, והשם רמז על משורר שאינו מחפש תועלת חומרית.
נולד באואנו שבמחוז איגה, כבן לסמוראי מדרגה נמוכה. אביו מת ב-1656, כאשר באשו היה כבן 12. בצעירותו שירת אצל טודו יוֹשיטאדה, שאיתו התחיל לכתוב הייקו. שיריו הודפסו לראשונה בקיוטו ב-1664. אחרי מות פטרונו ב-1666 עזב את שירות האצולה וחי שוב בקיוטו כמה שנים.
ב-1676 עבר לאדו (טוקיו של היום) והפך לדמות מוכרת בשירה. תלמידים התקבצו סביבו ובחורף 1680 בנו לו בקתה. תקופות של חוסר סיפוק הובילו אותו למדיטציה בסגנון זן, תרגול בודהיסטי שמדגיש שקט ותשומת לב.
ב-1684 החל מסע גדול שהוליד יומני מסע ושירים. ב-1689 התחיל מסע קשה לצפון הונשו, ובסיומו כתב את יומן המסע המפורסם אוֹקוּ נוֹ הוֹסוֹמיצ'י (הדרך הצרה אל המעמקים). מסעותיו שיקפו זיקה חזקה לטבע ולמקומות השונים ביפן. ישנה השערה מוקדמת שהוא שימש כמבצע איסוף מידע, משום שמקום הולדתו היה מרכז למסורת נינג'ה, אך רוב החוקרים היום אינם מקבלים טענה זו ברצינות.
לאחר מסעות ארוכים בילה שנים סביב קיוטו ואגם ביווה, וערך אנתולוגיה של שיריו שהתפרסמה בשם "מעיל הגשם של הקוף" (סארומינו). בחורף 1691 חזר לאדו והתגורר בבקתת באשו השלישית. הוא ניסה לשמור על רוגע דרך העיקרון של "קארומי", קלילות והיעדר מחויבות קיצונית.
בקיץ 1694 נסע לקיוטו ולבסוף לאוסקה, שם מת ממחלת קיבה. שירתו האחרונה כוללת את ההייקו:
旅に病んで
夢は枯野を
かけ巡る
בעת מסע, חולה: חלומי משוטט על פני שדות שוממים.
באשו העלה את ההייקו מרצועת שעשוע לתפקיד מרכזי באמנות השירה. הרבה מההייקו שלו היו למעשה שלוש השורות הפותחות של רנגה, שיר ארוך שכתבו יחד כמה משוררים, ואולם נאספו ונקראו כיצירות עצמאיות פעמים רבות.
הוא שילב ברוחו רעיונות הזן, והתמקד בקשר בין האדם לטבע. ספרו החשוב ביותר הוא אוֹקוּ נוֹ הוֹסוֹמיצ'י (1694), שבו תיאר נופים יחד עם הייקו קצרים. שירתו השפיעה רבות על משוררים מאוחרים, כגון קוביאשי איסה ומאסאוקה שיקי. יש גם שיר מפורסם שמיוחס לו על מפרץ מצושימה, אך הוא נכתב למעשה על ידי משורר אחר בשם טאוואראבו.
באשו העדיף לכתוב בתקופות מסוימות של השנה ולהשתמש ב"קיגו", מילה שמצביעה על עונה בשנה, כמו "שיגורה" (גשם סתווי) כדי לחזק את תחושת הזמן בשיריו.
miru tokoro hana ni arazu to ifu koto nashi, omofu tokoro tsuki ni arazu to ifu koto nashi.
מצואו באשו (1644, 1694) היה משורר יפני מפורסם. שם הכתיבה שלו הוא "באשו".
הוא קיבל שמות שונים בחיים. כילד נקרא קינסאקוּ. כשבגר נקרא מוּנפוּסה. שם הכתיבה באשו בא מעץ בננה שנתנו לו תלמידיו.
נולד במחוז איגה ליד קיוטו. אביו היה סמוראי, לוחם יפני, והוא מת כשהיה באשו ילד. הוא שרת אצל אציל צעיר ולהם כתבו שירים יחד.
הוא טייל הרבה בכל יפן. מסעותיו הפכו לכתבים עם שירים. מסע הצפון הגדול שלו נתן לו חומר לכתוב ספר חשוב בשם אוֹקוּ נוֹ הוֹסוֹמיצ'י. ספר זה מראה נופים משורטטים עם שירי הייקו.
המילה הייקו, שיר קצר של שלוש שורות, הופכת אצל באשו למשהו רציני ועמוק. באשו אהב גם מדיטציה זן, תרגול שקט שמרגיע את המחשבה.
הוא מת באוסקה ממחלת קיבה. לפני מותו כתב שיר קצר אחרון על חלום ששוטט בשדות שוממים.
באשו כתב הרבה הייקו. הרבה מהשירים הקצרים שלו היו חלק משירים ארוכים שנקראים רנגה, רנגה זה שיר גדול שכותבים יחד כמה משוררים. אחרים קראו לו השראה למשוררים אחריו. הוא אהב להשתמש במילים שמראות עונה, כמו "שיגורה", גשם סתווי.
miru tokoro hana ni arazu to ifu koto nashi, omofu tokoro tsuki ni arazu to ifu koto nashi.
תגובות גולשים