מקרר

מְקָרֵר הוא מכשיר ביתי שמשתמש בקירור כדי לשמור על מזון או מוצרים רגישים.
הוא פועל ברוב המקרים על חשמל ומבוסס על משאבת חום, מערכת שמעבירה חום ממקום קר לחם כדי לקרר את פנים המקרר.
מקרר יכול להכיל תא קירור, תא הקפאה, או שניהם יחד.
קיבולת המקרר נמדדת בליטרים; מקררים ביתיים נפוצים בדרך כלל בין 400 ל־800 ליטרים, ולעתים היחס בין תא ההקפאה לתא הקירור הוא אחד לשלוש.
מקרר תעשייתי משמש מסעדות או מרכולים ויש לו קיבולת גדולה יותר.
כמעט כל משק בית בישראל (כ־99.8%) מחזיק במקרר, שיעור דומה בארצות הברית.

בתי קרח שימשו לקירור מזון במשך אלפי שנים. בסוף המאה ה־19 החלו להשתמש בארונות קרח ביתיים.
מספר עובדות חשובות בהתפתחות המקרור: בשנת 1720 הוזכר אפקט הקירור של התאיידות; בתחילת המאה ה־19 הוצעו מכונות קירור המבוססות על אדי גז; ב־1835 נרשם פטנט למחזור דחיסת אדים עם אמוניה; ב־1856 נבנתה המכונה הפרקטית הראשונה שעבדה על דחיסת גזים.
ב־1857 החלו לקרר בשר במהלך הובלה וב־1866 הוצג קרון רכבת מקורר להעברת פירות.
המקרר הביתי הראשון נבנה כנראה ב־1913, והצלחת השוק החלה ב־1916 עם מכשירים שמבוססים על משאבת חום.
בשנות ה־20־30 הופיעו דגמים מסחריים רבים: דגם "Monitor-Top" של ג'נרל אלקטריק מ־1927 זכה לפופולריות רבה.
ב־1931 פותחו קיררים בלי חומרים רעילים. ב־1939 הוצג לראשונה מקרר עם שני תאים להקפאה וקירור.
בימינו יש דגמים מחולקים לארבעה תאים עם טמפרטורות שונות: הקפאה (כ־־18°C), בשרים (כ־0°C), קירור (כ־4°C), וירקות (כ־10°C).

עקרון הפעולה מבוסס על מעגל קירור סגור שבו נוזל הקירור עובר דחיסה, עיבוי, התרחבות והתאיידות.
במדחס נוזל הקירור נדחס והלחץ והטמפרטורה עולים. אחר כך הוא מעבה ומשחרר חום החוצה.
התרחבות מהירה דרך צינור דקות גורמת לאידוי, ובמהלך האידוי הנוזל סופג חום מהתאים, וזהו שלב הקירור.
במקררי No Frost מאווררים מפזרים את האוויר הקר; במקרר רגיל האוויר הקר מתפזר בצורה טבעית.
התרמוסטט שקובע את הטמפרטורה מפעיל ומכבה את המדחס לפי הצורך.
בעבר השתמשו בחומרים רעילים כמאיצי קירור (אמוניה, מתיל כלורי ועוד). כיום משתמשים בחומרים כמו איזובוטאן או פרופאן, שההשפעה שלהם על ההתחממות הגלובלית קטנה יותר, אך הם דליקים ולכן דורשים זהירות במקרה של דליפה.

מקרר פועל כל הזמן, אבל במצבי עבודה שונים (קירור, הפשרה). מקררי No Frost נוטים לצרוך יותר חשמל מאשר מקררים רגילים.
דירוגי יעילות אנרגטית נעים בין A (חסכוני) ל־G (בזבזני).
צריכה טיפוסית של מקרר רגיל נעה בין כ־70 ל־270 ואט, ובמהלך יום בין כ־0.18 ל־2.67 קילוואט־שעה.
מקרר No Frost פועל בהספקים גבוהים יותר ובמהלך הפשרה צורך חשמל נוסף לצורך חימום ההפשרה.
רמת האיטום והמיקום של המקרר בבית משפיעים על יעילותו ועל חשבון החשמל.

מקררים חשמליים החלו להיכנס ליישום בארץ בשנות ה־30 של המאה ה־20.
באביב 1935 נרכשו כמחצית מאלפיים מקררים בחודשיים, דבר שהשפיע על תעשיית הקרח המקומית.
בשנות ה־50 וה־60 המקרר הפך נפוץ יותר; ב־1956 היו למעט פחות מ־40% מהמשפחות מקרר, וב־1960 זה עלה לכ־54%.
בשנת 2010 השיעור הגיע לכ־99.8% מהמשקי הבית בישראל.

כיום למקררים בעלי תו תקן ישראלי הדלת ניתנת לפתיחה מבפנים. זאת תגובת בטיחות למקרים בהם ילדים נלכדו במקרר.
חוק למניעת מפגעים מ־1965 קבע כללים להפטרות מדלתות מקררים כדי לא להשאיר אנשים כלואים במכשירים זרוקים.

מקרר הוא מכשיר ששומר על מזון קר וטרי.
הוא עובד עם חשמל ומעביר חום החוצה כך שהפנים יתקרר.
יש מקררים עם תא קירור ותא הקפאה. הקיבולת נמדדת בליטרים.
רוב המקררים הביתיים הם בין 400 ל־800 ליטרים.
ברוב הבתים בישראל יש מקרר, כמעט בכל בית.

בזמנים קדומים השתמשו בבתי קרח כדי לקרר מזון.
במאה ה־20 התחילו לייצר מקררים לבית.
בשנת 1927 יצא דגם פופולרי מאוד בשם Monitor-Top.
ב־1939 הוצעו מקררים עם שני תאים, הקפאה וקירור.

בתוך המקרר זורם נוזל מיוחד.
כאשר נוזל זה מתאדה (פך לגז), הוא סופג חום ומקרר את הפנים.
במקררי No Frost יש מאווררים שמפזרים את האוויר הקר.
חלק מהמקררים הישנים השתמשו בחומרים רעילים. היום משתמשים בחומרים בטוחים יותר, אבל הם דליקים.

מקרר פועל ברצף ולכן צורך חשמל.
מקררי No Frost צורכים יותר חשמל בדרך כלל.
יעילות אנרגטית מסומנת באותיות מ‑A עד G.

בקירור עם תו תקן הדלת ניתנת לפתיחה מבפנים.
חוק מונע להשאיר מקרר זרוק עם דלת סגורה, כדי שלא יילכד בו מישהו.