מרד גטו ורשה

מרד גטו ורשה (19 באפריל, 16 במאי 1943) היה המרד הגדול ביותר של יהודים בתקופת השואה. הגטו היה אזור בעיר שבו רשויות הנאצים ריכזו בכפייה את תושבי היהודים. המרד פרץ כמחאה וניסיון למנוע את משלוח שארית תושבי הגטו למחנה ההשמדה טרבלינקה.

בשנים שלפני המרד רוכזו בגטו ורשה כ-300, 400 אלף אנשים בשטח קטן מאוד. מחלות, רעב ושילוחים מחוץ לגטו גרמו למותם של אלפים. ברבות מהשילוחים, שנקראו "אקציות" (הברחות או הסעות בכפייה), נשלחו רבים לטרבלינקה.


בתוך הגטו פעלו שני ארגונים עיקריים שהתכוננו למרד: אצ"י (ארגון צבאי יהודי) ואי"ל (הארגון היהודי הלוחם). אצ"י היה חמוש ומיומן יותר בצד הצבאי. אי"ל כלל בעיקר פעילים מתנועות נוער סוציאליסטיות. למרות מטרה משותפת, היו מתח וקשיי שיתוף פעולה בין הארגונים.


אצ"י הוקם בתחילת 1940. אנשיו באו מתנועות כמו בית"ר ושומר הצעיר, וכן צעירים מבית הבורגנות. הארגון נלחם בעמדות ובבניינים מרכזיים בגטו.


אי"ל קם באמצע 1942 והכריז כי ינהל מרד. מפקדי הארגון היו בין היתר מרדכי אנילביץ' (מפקד). לפי עדויות, לאי"ל היו כמאה-מאתיים לוחמים בהתחלה, חמושים באקדחים, רימונים ובקבוקי תבערה. חלק מהנשק יוצר בגטו או הוברח פנימה.


המחתרת הפולנית ניסתה לסייע: הברחת נשק, תקיפות נגד עמדות הגרמנים ועזרה במעבר אנשים מחוץ לגטו. הסיוע היה מוגבל ולעיתים בעיות בתיאום הפחיתו את תוצאותיו.


המרד החל במארס, אפריל 1943, אחרי גל שילוחים נוסף. ביום פרוץ המרד, הכוחות הגרמניים נכנסו לגטו במטרה להשלים את האקציה. המורדים פתחו במארבים, ירו וזרקו בקבוקי תבערה ורימונים מתוך סמטאות ובתים.

הגרמנים שרפו שכבות של בתים, פוצצו מרתפים והשתמשו בגזים ותעלות ביוב כדי לאתר מסתתרים. לוחמים ותושבים הסתתרו בבונקרים תת-קרקעיים. חלק מהלוחמים הרימו דגלים על גגות, והלהבות והעשן הפכו לקרב על הישרדות.

בסוף אפריל ותחילת מאי התקיימו קרבות קשים, במיוחד בכיכר מורנובסקי. ב-8 במאי גילו הגרמנים מפקדה גדולה של אי"ל בבניין ברחוב מילא 18. רבים מהנהגת הארגון ולוחמיו התאבדו כדי לא להיכנע, בין השאר בבליעת ציאניד; אחרים הצליחו להימלט דרך הביובים.

המרד הסתיים בסוף אפריל, מאי 1943. הגרמנים החריבו את רוב הגטו, ופיזרו את השורדים למחנות ריכוז והשמדה.


במהלך דיכוי המרד נהרגו כ-13,000 יהודים בתוך הגטו. לפי הדיווח הגרמני של המפקד יירגן שטרופ, נהרגו 16 חיילים גרמנים ו-85 נפצעו; הערכות אחרות טענו שהאבדות הגרמניות היו גבוהות יותר.

כ-50,000 שארית תושבי הגטו גורשו למחנות ריכוז והשמדה, בראשם טרבלינקה.


המרד הפך לסמל של התנגדות יהודית בזמן השואה. לאחר קום מדינת ישראל נקבע יום הזיכרון לשואה ולגבורה בסמוך לתאריך המרד. שמות מפקדים ולוחמים, אנדרטאות, שמות כיכרות והנצחות שונות קיימים בישראל ובמקומות אחרים. מיעוט מהלוחמים והנוער ששרדו המשיכו להילחם גם במרד ורשה של 1944.

הזיכרון כולל מוזיאונים, אנדרטאות ושמות יישובים ונקודות זיכרון על שמות מפקדים כמו מרדכי אנילביץ' ופאול פרנקל.

מרד גטו ורשה קרה ב-19 באפריל 1943. הגטו הוא אזור בעיר שבו גרו היהודים בכפייה. המורדים רצו לעצור משלוחים בכוח.

הרבה אנשים בגטו היו רעבים וחולים. רבים נשלחו למחנה ההשמדה טרבלינקה. "אקציה" היא שם לשילוח בכוח.


היו שני ארגונים גדולים שנלחמו: אצ"י ואי"ל. אצ"י היה מאורגן יותר מבחינה צבאית. אי"ל כלל בעיקר בני נוער ותנועות צעירים.


חברי מחתרת פולין ניסו להבריח נשק ולעזור. הסיוע היה מועט ולא תמיד הגיע בזמן.


המלחמה התחילה כשחיילים גרמנים נכנסו בזמן שהיו נסיונות לשלוח אנשים ברכבות.

המורדים ירו, זרקו בקבוקי תבערה והתגנבו דרך סמטאות. הגרמנים שרפו בתים, פרצו מרתפים והשתמשו בתעלות הביוב כדי למצוא אנשים.

מספר אנשים הסתתרו בבונקרים מתחת לקרקע. כמה לוחמים הצליחו להימלט בביובים. רבים נפצעו או נהרגו.


כ-13,000 יהודים נהרגו במהלך הקרבות בגטו. כ-50,000 שנותרו נשלחו למחנות.


המרד הוכיח שהיו יהודים שנלחמו נגד הרוע, גם כשהיה קשה מאוד. ישנם מוזיאונים, אנדרטאות ושמות רחובות שיוקדשו לזכר המורדים והניצולים.