מרדכי אנילביץ'

על רקע גטו ורשה ההרוס. התמונה צוירה על ידי שמעון גרמיזה ונתרמה על ידי מאיה וזאב מלמד לקיבוץ יד מרדכי. הכתובת ביידיש מצטטת את שורת הפתיחה של שיר הפרטיזנים: "אל נא תאמר: הנה דרכי האחרונה"

מרדכי אנילביץ' (1919, 8 במאי 1943) היה מפקד הארגון היהודי הלוחם (אי"ל) במרד גטו ורשה. הוא נרשם כסמל של מנהיגות, נחישות והקרבה, ודמותו מייצגת את ההתנגדות היהודית בשואה.



נולד בעיירה וישקוב שבפולין למשפחה ענייה ועבר בילדותו לוורשה. המשפחה התגוררה בשכונת עוני ליד הויסלה, והילדים סבלו מאנטישמיות ועוני. כבר בילדותו התבלט מרדכי כמנהיג בין הילדים. הוא עסק בספורט, היאבקות ואגרוף, והשתמש בכושרו כדי להגן על עצמו ועל חבריו.


למד בבית־הספר "לאור" והצטיין בדיבור ובהנהגה. בגיל 15 הצטרף לתנועת בית"ר, ולאחר מכן עבר לשומר הצעיר. שם עבר קורס מדריכים, הקים גדוד צעירים וקרא לו "למרד". הכוונה הייתה לחנך ולעודד משמעת ועשייה מעשית. הכיר את חברתו מירה פוכרר בתקופה זו.



עם פרוץ המלחמה ניסה להגיע לגבול הרומני כדי לעלות לארץ, נתפס ונכלא תקופה על ידי הרוסים, ואז חזר לוורשה. בעיירה נכבש הגטו על ידי הגרמנים; אביו הועבד בעבודות כפייה ונפטר. אנילביץ' ארגן פעילות מחתרתית של השומר הצעיר: חינוך סודי, הוצאת עיתון מקומי בשם "נגד הזרם" ואיסור על קבלת משרות ביודנראט (מועצת הגטו, גוף יהודי שהופקד על ניהול עניינים תחת שלטון הנאצים).


בשנת 1942, עם הגירושים למחנות ההשמדה, היה בין מייסדי הארגון היהודי הלוחם (אי"ל) ואוחד כראשו באוקטובר 1942. הכינוי המחתרתי שלו היה "מלאכי". ב־18 בינואר 1943 הוביל את הקרב הראשון נגד הגרמנים כשניסה להפריע למשלוחי היהודים; זו הייתה טעימה מסוכנת של לחימה ישירה.

בערב פסח, 19 באפריל 1943, החל המרד הגדול. אנילביץ' העדיף לנהל קרבות בתוך מבנים ובבונקרים (מסתורים תת־קרקעיים), כדי להקטין את יתרון הגרמנים ברחובות. הוא חילק את הכוחות לחוליות ניידות שירו מצליפות וביצעו התקפות ניידות. בתחילה תכניתו הובילה להצלחות מקומיות, אך בסופו של דבר הבונקרים הותקפו ואף הוזרמו לתוכם גז.

אנילביץ', מירה פוכרר וחלק גדול מאנשיו נהרגו ב־8 במאי 1943 בעת נפילת הבונקר המרכזי ברחוב מילא 18. חלק מהלוחמים התאבדו כדי לא ליפול בשבי. בונקר המפקדה נחשף בחפירה ארכאולוגית ב־יולי 2022, ונמצאו בו חפצים אישיים המראים איך חיו שם אנשים תחת הקרב.


יום הזיכרון לשואה ולגבורה במדינת ישראל נקבע לקרוב לפרוץ מרד גטו ורשה, בכוונה לקשר את האירועים ולזכור את המרד ואת הקרבנות.


במכתבו האחרון, ששלח לסגנו יצחק צוקרמן, תיאר מעבר לשיטת פעולה פרטיזנית (לוחמת גרילה, קרבות קטנים ולילות של סיורים) והדגיש את הצורך בנשק: רימונים, רובים ומכונות־יריה.


אישיותו של אנילביץ' זכתה להערכה רבה; דמותו נשארת סמל למרד, להנהגה ולמאבק נגד כיבוש ודיכוי.

על רקע גטו ורשה ההרוס צוירה תמונה עם שורה ביידיש משיר הפרטיזנים.

מרדכי אנילביץ' נולד ב־1919 והיה מנהיג של לוחמים יהודים בגטו ורשה. גטו זה היה אזור שבו הכריחו את היהודים לגור. הוא גדל בוורשה במשפחה ענייה.



כשהיה ילד אהב ספורט וחיזק את חבריו. הוא ידע להנהיג ולהגן על הילדים בשכונה.


בהיותו נער הצטרף לתנועת הנוער השומר הצעיר. שם לימדו אותו לעבוד בקבוצה, לטייל ולהתכונן לעתיד. הכיר שם את מירה פוכרר, חברתו.



כשפרצה המלחמה נלקח קצת זמן בשבי וחזר לוורשה. הוא ארגן פעולות חינוך ועיתון סודי. לא הסכים שתִנהלו עניינים קלים מול השלטונות הגרמנים.


ב־1942 הוא עמד בראש ארגון שנקרא הארגון היהודי הלוחם (אי"ל). ב־1943 הוביל קרבות נגד הגרמנים. הם נלחמו מבתים ובמסתורים תת־קרקעיים שנקראים בונקרים. בבונקר המרכזי ברחוב מילא 18 מרדכי וחבריו נהרגו ב־8 במאי 1943.

בשנים מאוחרות יותר גילו בחפירה חפצים מהבונקר. אלה עוזרים לנו להבין איך חיו שם האנשים.


במדינת ישראל זוכרים את השואה ואת המרד ביום מיוחד שנקבע סמוך לפרוץ המרד.


במכתבו האחרון כתב על שינוי לטקטיקה פרטיזנית. פירוש: להילחם בקרבות קטנים ולהצטרך הרבה נשק.

מרדכי אנילביץ' נחשב לגיבור שעצר ולא ויתר על תקוותו.