משה מנדלסון

משה מנדלסון (6.9.1729, 4.1.1786) היה פילוסוף יהודי-גרמני וממייסדי תנועת ההשכלה היהודית. הוא שלט בשפות וברעיונות של הנאורות הגרמנית, פרסם חיבורים בגרמנית ובעברית, והשפיע על יחס החברה אל היהודים.

נולד בדסאו למשפחה של סופר סת"ם ולמד תורה ותלמוד בילדותו. כעילוי צעיר עבר לברלין בעקבות רבו, שם חי בתחילה בתנאים קשים, התחבא ולעתים סבל ממחלות גופניות. בלימודיו נחשף לפילוסופיה; קרא בין היתר את מורה נבוכים של הרמב"ם ואת לוק, שהובילו אותו לשיטות האופטימיות של לייבניץ.

בברלין היכנס לחוגי המשכילים והכיר את גוטהולד אפרים לסינג. בשנות ה-1750 פרסם חיבורים פילוסופיים בגרמנית, וקיבל תשומת לב רחבה. ב-1755 יסד כתב־עת עברי בשם "קהלת מוסר", שהציג רעיונות מוסריים ואסתטיים בעברית, אך הופעתו היתה קצרה. בתקופה זו החל גם לתרגם יצירות יהודיות מימי הביניים לגרמנית.

ב-1763 זכה בפרס אקדמי חשוב על עבודתו בפילוסופיה, וב-1767 פרסם את "פיידון" על אלמות הנפש, שהביא לו תהילה. עם זאת, חשיפה זו לא מנעה אפליה דתית; האקדמיה של ברלין ביטלה את בחירתו בגלל יהדותו.

ב-1769 נוצר עימות מפורסם עם יוהאן לאוואטר, שהציע לו להמיר את דתו לנצרות. מנדלסון השיב בציבור שאינו מוכן לעזוב את היהדות, והדגיש את הצורך בסובלנות. הפרשה החריפה את המודעות לכך שמעמדו הציבורי לא הביטל את ההפליה הדתית.

באחרית שנות ה-1770 התחיל מנדלסון לתרגם את התורה לגרמנית ולהוציא ביאור בעברית ובגרמנית. המיזם נקרא "נתיבות השלום" והוא נועד להקנות השכלה ולקרב יהודים לתרבות הכללית בלי לאבד את המסורת. חלק מהרבנים התנגדו לתרגום ולשימוש בגרמנית, אך המפעל התקדם ויצאו כרכים שונים בין סוף שנות ה-70 ל-1783.

ב-1783 פרסם את הספר "ירושלים" בו דרש סובלנות דתית והבחין בין סמכות הדת בענייני מעשים לבין חופש הדעות. הוא התנגד לנסיונות לכפות אמונה ולהתבוללות דתית. בשנותיו האחרונות המשיך להיות מרכז אינטלקטואלי בברלין, לפרסם מאמרים ולארח שיחות בביתו.

מנדלסון נפטר ב-1786 ונקבר בברלין.

השקפתו עמדה על בסיס אופטימיזם פילוסופי: העולם הוא הטוב שבכל העולמות, לפי השפעת לייבניץ. בפן הדתי הוא האמין שהשכל יכול להוביל להכרה באל, אך המצוות המעשיות דורשות סמכות דתית. לכן, לטענתו, מוסדות דת רשאים לדרוש קיום מצוות מעשיות, אך אין לכפות אמונות ודעות. הוא התנגד לפנתאיזם (הרעיון שהאל והטבע זהים) ולמיסיונריות כפויה.

בתוך היהדות קרא להרחבת ההשכלה ולשימוש בעברית ובגרמנית לצרכי חינוך ותרבות. יחד עם זאת נמנע מעימות חזיתי מול רבנים והעדיף דרך של שכנוע הדרגתי.

למנדלסון הייתה השפעה תרבותית ורעיונית רחבה. רבים ראו בו אבי ההשכלה היהודית, אם כי כבר במאה ה-19 הועלו עליו ביקורות על התקרבותו לתרבות הנוצרית והיעדר רוח לאומית. חלק מבני משפחתו המירו דתם לנצרות, והתנהלות זו הפכה למוקד דיון על ההשפעה של ההשכלה על זהות יהודית. עם הזמן המורשת שלו זכתה להערכה מחודשת ומחקר היסטורי נרחב עסק בה.

מנדלסון חיבר חיבורים בגרמנית ובעברית, שכללו פילוסופיה, ביאור מקראי ושיעורים תאולוגיים. בין כתיביו הבולטים: מאמרים פילוסופיים, התרגום והביאור לתורה, "פיידון" ו"ירושלים".

משה מנדלסון (1729, 1786) היה פילוסוף יהודי-גרמני. פילוסוף פירושו - אדם שחושב על שאלות גדולות.

נולד בעיר דסאו ולמד תורה בתור ילד. כשהיה צעיר עבר לברלין ללמוד אצל רבו. שם הוא גם למד שפות וחוכמה מחוץ לבית הכנסת.

הכיר את הסופר לסינג וכתבו יחד. ב-1755 הוציא כתב-עת בעברית בשם "קהלת מוסר" על יופי וטבע.

כתב ספרים פילוסופיים שזיכו אותו לשם טוב. אדם בשם לאוואטר רצה להפוך אותו לנצרות. מנדלסון השיב שהוא נשאר יהודי ומבקש סובלנות.

הוא תרגם את התורה לגרמנית והוסיף ביאור - הסבר פשוט. המטרה הייתה שאנשים ילמדו ויבינו טוב יותר.

ב-1783 פרסם ספר בשם "ירושלים" שקרא לסובלנות דתית. הוא אמר שצריך לאפשר לאנשים להחזיק בדעות שונות ולכפות רק מעשים חשובים לקהילה.

מנדלסון נחשב לדמות חשובה של ההשכלה היהודית. חלק מבני משפחתו המירו דת, וזה עורר שיח על זהות והשכלה. עד היום זוכרים אותו ומלמדים על רעיונותיו.