משפטי פראג התקיימו בסוף 1952 בפראג שבצ'כוסלובקיה. אלה היו משפטי ראווה (משפטים שעוצבו להצגת כוח פוליטי ולא לשיפוט הוגן), בהשפעת סטלין, שנועדו לחזק את שליטת הגוש הקומוניסטי.
נפתחו ב-20 בנובמבר 1952. 14 אנשים הועמדו לדין במשפט העיקרי; 11 מתוכם היו יהודים. הבולט מכל היה רודולף סלנסקי, מזכיר המפלגה הקומוניסטית הצ'כוסלובקית. ההליכים נוהלו בידי הרשויות המקומיות לפי הוראות ממוסקבה, באווירה אנטישמית ובגינוי כלפי ישראל.
הנאשמים הואשמו ב"קשר טרוצקיסטי־טיטואיסטי־ציוני בשירות האימפריאליזם האמריקני". טרוצקיסטי פירושו קשור לפעילות של טרוצקי, וטיטואיסטי פירושו תומך טיטו; הציוני פירושו קשור לישראל. תחת עינויים הודה סלנסקי בריגול לטובת המערב ולשירות ישראל, אך כיום אלה נחשבים הודאות כפויות.
המשפט קיבל גם אופי אנטי-ציוני. מדיניות חוץ סובייטית במזרח התיכון השתנתה אחרי תקופת תמיכה ראשונית בישראל. כשהשלטון בסוף התקרב יותר למערב, הוצג פומבית שינוי העמדה באמצעות משפט ראווה עם נימה אנטי-ישראלית. המשפטים נחשבים כחלק ממסע אנטישמי נגד מי שכונו אז "קוסמופוליטיים חסרי שורשים".
ב-27 בנובמבר 1952 נדונו 11 נאשמים למוות, בהם סלנסקי וולדימיר קלמנטיס. גזרי הדין בוצעו ב-3 בדצמבר 1952.
עוד נתפסו שני ישראלים שהיו בפראג, מרדכי אורן ושמעון אורנשטיין. הם הושמו כעדים ואז הואשמו בנפרד בריגול. התביעה דיברה על "תוכנית אבריאל" כבשלילה. אורנשטיין נידון למאסר עולם, אורן ל-20 שנות מאסר; אורנשטיין שוחרר ב-1954, ואורן שוחרר ב-1956 יחד עם שלושה נאשמים שלא הוצאו להורג.
בשנת 1963 הטילו שלטונות צ'כוסלובקיה טיהור שמם (שחזור הכבוד הציבורי) על כל נאשמי פראג.
ברוב הציבור בישראל האשמות אלה נחשבו לעלילות שווא. עם זאת, אנשי מק"י הביעו אמון בהאשמות. במפ"ם הייתה פיצול ובלבול; חלק מהשמאל קיבל את הטענות, וחלקים אחרים גינו את המשפט. קבוצת תומכים שלא גינתה את המשפט הורתקה מהקיבוצים של מפ"ם.
ארתור לונדון, שניצל מהמקרים, כתב את הספר "ההודאה" (L'Aveu). הבמאי קוסטה גברס עיבד את הספר לסרט, בכיכובם של איב מונטאן וסימון סיניורה.
משפטי פראג היו סדרת משפטים בפראג ב-1952. אלה היו משפטי ראווה. משפט ראווה זהו משפט לא הוגן שמראה כוח.
במשפט העיקרי ישבו 14 נאשמים. 11 מהם היו יהודים. המנהיג הבולט היה רודולף סלנסקי. המשפטים נפתחו ב-20 בנובמבר 1952.
הנאשמים הואשמו בריגול ובקשר למדינות המערב ולישראל. חלק הודו אחרי שעונו. ב-27 בנובמבר 1952 הורשעו 11 מהם ונגזרו עליהם מוות. ב-3 בדצמבר הוצאו עשרות להורג.
שני ישראלים שהיו שם, מרדכי אורן ושמעון אורנשטיין, נאסרו. אורנשטיין קיבל מאסר עולם. אורן קיבל 20 שנות מאסר. אורנשטיין שוחרר ב-1954. אורן ושאר שאינם הוצאו להורג שוחררו ב-1956.
בשנת 1963 ניקו את שמם. ניקוי שם פירושו שאומרים שהם לא אשמים.
בישראל רוב האנשים חשבו שההאשמות שקריות. חלק מהקבוצות השמאליות האמינו להאשמות. זה גרם למתח ולמחלוקות בתנועות השמאל.
ארתור לונדון כתב את הספר "ההודאה". הבמאי קוסטה גברס הפך את הספר לסרט עם איב מונטאן וסימון סיניורה.
תגובות גולשים