נאו-רומנטיקה

נאו-רומנטיקה הוא שם לתופעה אמנותית וספרותית המאוחרת של הרומנטיקה, בעיקר בסוף המאה ה‑19 ותחילת המאה ה‑20.
היא שונה מהנטורליזם, נטורליזם הוא סגנון המדגיש תיאור מדויק של העולם החיצון, בכך שהיא מוסיפה התבוננות פנימית ורגשות נפשיים.
אמנים נאו‑רומנטיים שאבו השראה מהרומנטיקה הקלאסית ומנופי טבע מחוץ לערים. הם הגיבו לעתים על העולם התעשייתי והעירוני, על המכונות ועל המרוץ אחרי כסף.
תמות אופייניות כוללות געגוע לאהבה מושלמת, נופים אוטופיים (נופים דמיוניים ורצויים), טבע המשתלט על חורבות, מוות ראוי ורומנטי, והיסטוריה הנספרת דרך הנוף.
מבקרים מאשימים את הזרם בהסתגרות עצמית ובהתמקדות יתרה ביופי ובציור פיגורטיבי (ציור שמראה דמויות וחפצים). הם טוענים שהוא בוטח יותר באינטואיציה ופחות בדרכים תאורטיות או אידאולוגיות להבנת אמנות.
הביקורת המתונה אומרת שנאו‑רומנטיקה אידיאלית מדי, ומתעלמת מהרוע והמורכבות שבעולם המודרני.
מלבד ההבדל הכרונולוגי, הנאו‑רומנטיקה נטתה להתרחק מהדגש של הרומנטיקה הקלאסית על הגיבור ועל לאומיות רומנטית. זאת הייתה בולטת במיוחד אחרי מלחמת העולם הראשונה.

נאו-רומנטיקה היא צורת אומנות שמגיעה אחרי הרומנטיקה. רומנטיקה זו עוסקת ברגשות ובדמיון.
נטורליזם, דרך שמציירת את העולם כמו שהוא.
אמנים נאו‑רומנטיים אהבו נופים טבעיים מחוץ לערים. הם רצו לברוח קצת מהמכונות והערים.
נושאים נפוצים: געגועים לאהבה מיוחדת, נופים יפהפיים וחלומיים (אוטופיים, מושלמים בדמיון), טבע שמצמיח על חורבות, וסיפורים היסטוריים דרך הנוף.
מבקרים אמרו שהזרם מתמקד יותר מדי ביופי. הם חשבו שהוא מתגעגע לעבר ולא מתמודד עם כל הרע שבעולם.
הרומנטיקה נעשתה קודם בזמן. הנאו‑רומנטיקה הופיעה מאוחר יותר והפחיתה את הדגש על הגיבור ועל הלאומיות.