נפוליאון השלישי (לואי-נפוליאון בונפרטה; 1808, 1873) היה אחיינו של נפוליאון בונפרטה. הוא גדל בחו"ל אחרי נפילת דודו ב-1815, וקיבל מקלט בחצרות אירופה. משפחתו השלתה עליו תקוות הבונפרטיסטים, אלה שרצו לשוב לבית בונפרטה לשלטון בצרפת.
בשנות ה-30 ניסח ניסיון מרד בשטרסבורג והצליח להימלט לכמה מדינות, כולל ארצות הברית ובריטניה. ב-1840 נתפס ונידון למאסר בעולם במצודת אם, שם כתב פמפלטים פוליטיים. ב-1846 הצליח להימלט לאנגליה, וב-1848 חזר לצרפת לאחר שבעתים מהומות פוליטיות.
לאחר מהפכות 1848 שב לצרפת והשתלב בפוליטיקה. בתחילה נבחר לפרלמנט ושמר על זהירות מול היריבים. כשהממשלה החדשה החלישה, חש שהוא יכול להיבחר לנשיאות.
בחירות נשיאותיות ב-1848 העניקו לו תמיכה רחבה. הוא הציג עצמו כמנהיג שיביא סדר ויציבות. רבים מהכפרים והפועלים הצביעו לו מתוך זכרון השם בונפרטה. כ"נשיא-הנסיך" (Le Prince-Président) הוא ניהל מערכת יחסים מורכבת עם פרלמנט שמרני.
הוא חיזר אחרי תמיכת הקתולים כדי לשרוד פוליטית, וב-1850 אישר חוק שעיבד מחדש את תפקיד הכמורה בחינוך (חוק פאלו). כשהאספה הלאומית סירבה לאפשר לו כהונה נוספת, נקט באמצעים קיצוניים.
ב-2 בדצמבר 1851 הוביל מהלך של הפיכה ושלטון דיקטטורי זמני. המשאל שקבע זאת עורר מחלוקת ועורר ביקורת רחבה. שנה לאחר מכן ב-1852 הכריז על הקמת הקיסרות, והכתיר עצמו כקיסר נפוליאון השלישי.
חוקת הקיסרות נתנה לקיסר סמכויות נרחבות: מינוי ממשלה, הובלת מדיניות פנים וחוץ ושליטה בעמדות מפתח. הפרלמנט קיים אך בעל סמכויות מצומצמות, והסנאט מונה בידי הקיסר.
בשלבים הראשונים שלט נפוליאון בשליטה ריכוזית. הוא פעל בצנזורה והגביל את חופש הביטוי. עם זאת, בשנות ה-60 של המאה ה-19 החל להקל ולהתפשר עם הליברלים.
בהדרגה נוצרה תקופה שנקראת "הקיסרות הליברלית". חופש דיבור הורחב, ההגבלות בצנזורה הוקלו, ואנשים מהאופוזיציה קיבלו מקום בפוליטיקה. לקראת 1870 גדלה האופוזיציה והעיתונות הביקורתית.
נפוליאון שאף למודרניזציה כלכלית. הוא עודד תיעוש, בניית מסילות רכבת, פיתוח תשתיות ותמיכה בעסקים. ברון אוסמן (Baron Haussmann) הוביל את חידוש פריז: רחובות רחבים, פארקים ובניינים מרשימים. המטרה הייתה גם לשפר תנאי חיים וגם להקשות על מרידות עירוניות.
תשתיות פורטו את צרפת לתעשייה: רשת רכבות הורחבה מאוד, צי ההובלה עבר למטען קיטור, ותעלת סואץ בוצעה בסוף שנות ה-60.
נפוליאון נתמך בחלקו על ידי תומכי רעיונות חברתיים-תעשייתיים, כגון אנשי "Crédit Mobilier" שהשקיעו בפרויקטים תעשייתיים.
אלג'יריה הייתה מושבה חשובה לצרפת מאז 1830. נפוליאון קידם מדיניות שניסתה להטיב עם תושבים מקומיים, למשל מתן אזרחות אפשרית, אך רפורמות במערכת המקרקעין גרמו לנישול רבים מהילידים.
נפוליאון הכריז כי הקיסרות שואפת לשלום, אך גם שמר על מדיניות חזקה וחיבר בריתות. הוא תמך ברעיונות לאומיים באירופה, וסייע בתהליכים כמו איחוד איטליה. יחד עם זאת, מדיניותו גם כללה מעורבות קולוניאלית והרפתקאות צבאיות.
נפוליאון הצטרף לבריטניה נגד רוסיה במלחמת קרים (1853, 1856). הצלחת הקואליציה הגבירה את מעמד צרפת באירופה ושברה את המערכת הישנה של בריתות.
צרפת החלה להרחיב השפעה בדרום-מזרח אסיה. משימות צבאיות ודיפלומטיות הובילו להשקעתה בוייטנאם ובהודו-הסינית. ב-1860 כוחות צרפתים נכנסו לבייג'ינג לצד הבריטים במלחמת האופיום השנייה. ב-1863 הוקם פרוטקטורט בקמבודיה.
נפוליאון סייע לחלק מתנועות האיחוד באיטליה, אך נשאר חשדן כלפי חיזוק כוחות לאומיים חזקים. ב-1859 הוא הכריע מול האוסטרים וניצח קרבות מרכזיים, אך הפסיק את הלחימה בהסכם שנוי במחלוקת, מה שהוביל לביקורת עליו. לבסוף סבויה וניס עברו לצרפת, ואיטליה התקדמה לאיחוד.
נפוליאון שאף להגביר את ההשפעה הצרפתית באמריקה. חלק מהתוכנית כללה תמיכה בקונפדרציה בזמן מלחמת האזרחים האמריקאית, והתערבות במקסיקו כדי להקים משטר ידידותי.
נפוליאון תמך ברעיון הכרה בקונפדרציה, אך לא זכה לתמיכתה של בריטניה. בסופו של דבר צרפת לא הכירה בקונפדרציה עד לסיומה.
ב-1863 שלח כוח צרפתי והמליך את מקסימיליאן מבית הבסבורג במקסיקו. התערבות זו נכשלה: אחרי הסתלקות הכוחות הצרפתים ב-1866, 1867 הופל משטרו של מקסימיליאן, והוא הוצא להורג. ההרפתקה במקסיקו נחשבת לכישלון פוליטי גדול של נפוליאון.
עלייתה של פרוסיה ככוח חזק הביאה מתיחות. משבר הירושה הספרדית ב-1870 וצעדיו של ביסמרק הביאו לפריצת מלחמה בין צרפת לפרוסיה.
במלחמת צרפת, פרוסיה (1870) נחל הצבא הצרפתי מפלה קשה בסדאן. נפוליאון נשבה, ושלטונו נפסק. הרפובליקה הצרפתית השלישית הוקמה. נפוליאון השלישי בילה את שנותיו האחרונות בגלות באנגליה ומת ב-9 בינואר 1873. הוא נקבר בפעם השנייה בכנסיית סט. מייקל בפארנבורו יחד עם משפחתו.
נפוליאון נשא לאשה את אז'ני דה מונטיז'ו ב-1853. לזוג נולד יורשו היחיד, נפוליאון אז'ן לואי, שנפטר בצעירותו. לנפוליאון היו גם קשרים רומנטיים מחוץ לנישואים, ולו ילדים מחוץ לנישואין.
מורשתו של נפוליאון השלישי מעורבת. מצד אחד הוא המודרניזטור של פריז ושל התשתיות הצרפתיות, ותמך ברפורמות חברתיות כמו זכות השביתה. מצד שני כונה על ידי מבקריו שליט סמכותני והרפתקן, שאחראי בתום דבריו לתבוסה בפרוסיה ולסיום הקיסרות. היסטוריונים ממשיכים לשקול את נכונות שיפוטו.
לאחר מותו נותרו בו צאצאים ממקורות שונים במשפחה המורחבת של בונפרטה.
נפוליאון השלישי נקרא לואי-נפוליאון. הוא נולד ב-1808 ונפטר ב-1873.
הוא היה אחיינו של הקיסר נפוליאון. אחרי נפילת דודו הוא גדל בגלות.
בצעירותו ניסה מרד ונכלא במבצר. שם כתב מחשבות פוליטיות.
בשנת 1848 חזר לצרפת והשתלב בפוליטיקה המקומית.
ב-1848 נבחר לנשיא בצרפת. הנשיא הוא ראש המדינה.
הוא הבטיח לסדר וליציבות. אנשים מהכפרים והרוב תומכים בו.
ב-1851 הוא עשה הפיכה והפך לקיסר ב-1852. קיסר זהו שליט עם סמכויות רבות.
הוא שיפץ את פריז. שדרות רחבות הופיעו בעיר.
ברון אוסמן הוביל את השינוי. נבנו פארקים ובניינים חדשים.
הדבר שיפר ערים ועבד על תחבורה ורכבות.
אלג'יריה הייתה מושבה צרפתית. נפוליאון ניסה לשנות חוקי אדמות.
השינוי פגע בחלק מהתושבים המקומיים.
נפוליאון רצף לשלום, אבל גם עשה מלחמות וחיבר בריתות.
הוא לקח חלק במלחמת קרים והצליח שם לצד בריטניה.
צרפת פיתחה מושבות בזוית אסיה ובוייטנאם.
נפוליאון שלח כוחות למקסיקו והמליך שם נסיך אירופי.
ההתערבות נכשלה. לאחר נסיגת הכוחות הוצא הנסיך להורג.
זה נחשב לכישלון גדול.
ב-1870 פרצה מלחמה בין צרפת לפרוסיה. פרוסיה הייתה מדינה חזקה בצפון אירופה.
הצבא הצרפתי הובס בסדאן. נפוליאון נשבה.
לאחר ההפסד הוקמה רפובליקה חדשה בצרפת.
נפוליאון מת בגלות באנגליה ב-1873.
הוא נישא לאז'ני דה מונטיז'ו. להם נולד בן.
היה לו גם מערכת יחסים עם נשים אחרות.
הוא שינה את פריז והוביל רשת רכבות גדולה.
אך גם נתפס כשליט סמכותני והרפתקן.
ילדים זוכרים אותו כמי ששינה את העיר.
תגובות גולשים