נצרות קופטית

הכנסייה הקופטית-אורתודוקסית היא כנסייה עצמאית שבסיסה במצרים ומשויכת לנצרות האוריינטלית (קבוצת כנסיות מזרחיות שנבדלו משאר הנצרות במאה ה-5). היא מזוהה עם העם הקופטי, צאצאי המצרים הקדומים ששמרו על אמונתם ועל השפה הקופטית. מרבית הנוצרים במצרים שייכים אליה, ויש לה קהילות בתפוצות של מהגרים קופטים.

הנהגה וסדר פולחן

הכנסייה מונהגת על ידי סינוד בראשות הפטריארך הקופטי-אורתודוקסי של אלכסנדריה, שנקרא גם "אפיפיור" (בקופטית: פאפא). האפיפיור הקופטי נחשב ליורשו של מרקוס המבשר. האפיפיור הנוכחי (נכון ל-2025) הוא תאודורוס השני. הפולחן הכנסייתי נעשה לפי הליטורגיה האלכסנדרונית, והשפה הקופטית משמשת כשפת קודש בטקסים, אף שאינה שפת היום-יום.

המילה "קופטי" נובעת מיוונית (Αίγυπτος) ומשמעה המקורי היה פשוט "מצרי". בקופטית המילה היא רֶמנכֵמִי, שפירושה "איש ממצרים". בערבית המילה היא קֻבּט (قُبْط).

לפי המסורת, הנצרות הגיעה לאלכסנדריה כבר במאה הראשונה לספירה על ידי מרקוס המבשר. באלכסנדריה התקיימה קהילה יהודית הלניסטית גדולה ואחריה נוסדה אסכולת אלכסנדריה, שתרמה רבות לתאולוגיה ולמסורת הנזירית במצרים.

במאה ה-5 התרחשה דרמטית מבחינה תאולוגית: ויכוחים על טבעו של ישו (כריסטולוגיה, כלומר ההשקפה על מהו ישו) הובילו לפיצול. חלק מהכנסיות האוריינטליות אימצו מיאפיזיטיות, כלומר שהטבע האלוהי והטבע האנושי של ישו התמזגו לטבע אחד. הקתולים והיוונים-אורתודוקסים חשבו אחרת והחזיקו בדיופיזיטיות, שני טבעים נפרדים של ישו. הוויכוחים הניבו ועידות ידועות (כמו אפסוס וכלקדון) וניצחו פוליטית את הצדדים האלכסנדרוניים, אך רוב המצרים תמכו בעמדתם של דיוסקורוס וראשי הקהילה המקומית. מכאן נוצרה הפרדה בין הכנסייה הקופטית לבין הכנסיות שבאימפריה הרומית, ועלו הכנסיות שהיו לכוח המרכזי בנצרות האוריינטלית.

המאות הבאות הביאו את הכיבוש המוסלמי במאה ה-7. הקופטים נשארו נוצרים אך קיבלו מעמד של "בני חסות": הותרה להם הדת, אך הוטלו עליהם הגבלות מסוימות, כולל מס הג'יזיה (מס על בני הדת הלא-מוסלמית). במהלך הדורות היחס השתנה בין סובלנות לבין רדיפות. רק במאה ה-12 הם הפכו למיעוט דמוגרפי.

במאה ה-11 הועבר מושב האפיפיור לקהיר, אך התואר נשאר "פטריארך אלכסנדריה". במאה ה-19, 20 מעמד הקופטים השתפר בחלק מהתקופות, והם השתתפו בתנועות לאומיות. במאה ה-20 התרחשו שינויים נוספים: הקמת סמינר תאולוגי בקהיר, הענקת עצמאות לכנסייה האתיופית ב-1959, ומפגשים אקומניים עם כנסיות אחרות מאז שנות ה-80.

מאז שנות ה-70 אירעו גם אירועי אלימות נגד קופטים. הקהילה קובלת לעתים על אפליה ומציינת פגיעות קשות בתקופות אלימות.

אומדן גודל הקהילה במצרים אינו מדויק: ההערכות נעות בין 5% לפי הממשלה ועד 15% לפי נציגי הכנסייה. מחוץ למצרים חיים מיליוני קופטים, בעיקר בצפון אמריקה ובאירופה. קופטים דוברים ערבית כשפת אם, והקופטית נשמרת בליטורגיה. הכנסייה מסמיכה אך ורק גברים לכמורה; הם רשאים להינשא לפני ההסמכה במידה ורוצים.

כלכלית הקהילות הקופטיות מוכרות כבעלות נתח גדול בפעילות הכלכלית במצרים. לתרבות הקופטית יש מסורת אמנותית עשירה, כולל מוזיקה, שירה, איקונוגרפיה וטקסטים תורניים.

קופטים משתמשים בשמות רבים מן הברית הישנה והחדשה, כמו יוסף, מרים, פטרוס, חנּא ועוד. קיימים גם שמות פרעוניים ושמות אירופאיים. חלק מהקופטים בוחרים שמות המשותפים למוסלמים כדי לטשטש את זהותם הדתית ולהימנע מאפליה.

הקהילה הגדולה בישראל נמצאת בנצרת, עם כ-1,500, 2,000 נפש. יש כנסייה קופטית בנצרת, ומנזר קופטי בירושלים (דיר אנטוניוס) שבו יושבים גם ארכיבישוף ונזירים. לכנסייה הקופטית בישראל נכסים ואתרים נוספים, ופעילותה נמשכת באזור. ב-1957 נעצר ונדון לכמה שנים כומר קופטי בישראל בחשד לריגול.

הכנסייה הקופטית היא כנסייה נוצרית שמקורה במצרים. "קופטי" זהו שם שפירושו "אדם ממצרים". הכנסייה הזו שומרת על מסורות ישנות ושימוש בשפה קופטית בטקסים. האפיפיור הקופטי (שקוראים לו גם "פאפא") מוביל את הכנסייה.

הנצרות הגיעה למצרים כבר במאה הראשונה על ידי מרקוס. במשך השנים היו ויכוחים גדולים על מי ישו ומה טבעו. בגלל זה נפרדה הכנסייה הקופטית מכנסיות אחרות לפני הרבה שנים.

במאה ה-7 מצרים נכבשה על ידי מוסלמים. הקופטים הורשו להישאר נוצרים, אבל שילמו מס מיוחד (הג'יזיה). היום הקופטים הם מיעוט במצרים, ויש להם גם קהילות במדינות אחרות.

בכנסייה הקופטית התפילות והטקסים הרבה פעמים נעשים בקופטית ובערבית. רק גברים יכולים להיות כמרים, והם נוהגים להתחתן לפני שהם מסומכים אם רוצים.

קופטים משתמשים בשמות מהתנ"ך, כמו יוסף ומרים. יש גם שמות פרעוניים ושמות אירופיים.

יש קהילה גדולה בנצרת וכמה משפחות בירושלים וחיפה. יש מנזר קופטי בדיר אנטוניוס בירושלים.