נקבת השילוח

נִקְבַּת הַשִּׁלֹחַ (=נקבת חזקיהו) היא מנהרה תת-קרקעית בירושלים, שדרכה הועברו מי מעיין הגיחון מתחת לבתי עיר דוד למערב. אורכה כיום 533 מטרים; היא נחצבה בסלע קשה לפני כ-2,700 שנה, במאות השמינית, השביעית לפנה"ס, ונחשבת לאחד ממפעלי המים המרשימים בתקופה הקדומה. ייחודה ההיסטורי: היא הפעם הראשונה בעיר שבה מקור מים הובל פנימה לתוך שטח המבוצר, דבר שחשוב מאוד בזמני מצור.

מעיין הגיחון נובע בתחתית נחל קדרון, בגובה נמוך מהעיר. מיקום המעיין מחוץ לחומות הקשה על הבאת המים אל העיר בשעת מצור. פתרונות מוקדמים כללו ביצור המעיין וגישה ממנו דרך פירי מנהרות. בצמיחת ירושלים מערבה בתחילת תקופת בית ראשון, נוצרה אפשרות להעביר את המים תת-קרקעית אל הטירופיאון שבתחומי החומות, באמצעות נקבה שניצלה את כוח הכבידה.

התוואי מפותל. רוחבה הממוצע 70, 80 ס"מ; גובהה נע בין 1.1 ל-5 מטרים. ההבדל בגובה בין מוצא הנקבה לסופה הוא כ־33 ס"מ בלבד, שיפוע קטנטן במיוחד (כ-0.6‰), דבר שהקשה מאוד על החוצבים. הנקבה חצובה בסלע גיר-דולומיט קשה המכונה 'מיזי אחמר'.

הנקבה נחצבה משני כיוונים בידי שתי קבוצות חוצבים שפגשו זו את זו באמצע. תוואי המנהרה כולל פיתולים גדולים; ליד נקודת המפגש ניכרת חציבה גסה יותר, כנראה מהמהירות שבחציבה לקראת המפגש. נותרת גם תעלומה בנוגע לאוורור: ככל הנראה לא נחצבו פירים אנכיים רבים, ושיטות האוורור אינן ידועות במלואן.

בחום 1880 התגלתה בקטע הדרומי הכתובת המכונה "כתובת השילוח". היא כתובה בכתב עברי קדום על לוח אבן, ומתארת את מפגש החוצבים. הכתובת מזכירה את השימוש בגרזנים ואת המרחק הקטן שהפריד ביניהם ביום המפגש, רק שלוש אמות (כמטר וחצי). גם מופיע בה נתון של אורך הנקבה ב’אמהות’, ופרטים על "זדה", מילה שממשמעותה שנויה במחלוקת.

הכתובת הוסרה משם ב-1890 והיא מוצגת כיום במוזיאון בארכיאולוגיה באיסטנבול. במקום הנקבה הוצב העתק של הכתובת לתקופות מסוימות.

בעיות עיקריות שעוררו דיון:
- אורך הנקבה המקורי: הכתובת מציינת 1,200 אמה (יחידת אורך עתיקה). חלק מהחוקרים מפרשים זאת כאמה ארוכה, אחרים כאמה קצרה. כך נולדו השערות שונות על חלקים שנעלמו או על תעלה פתוחה שחיברה בין הקטעים.
- סיבת הפיתולים: החוקרים מציעים סיבות שונות, חיפוש חללים טבעיים, התאמה למבני קברים, חיפוש מסלע רך יותר, או כדי להבטיח מפגש בין שתי הקבוצות. אין הסכמה ברורה.
- תיארוך: האם החציבה נעשתה בימי חזקיהו (סוף המאה ה-8 לפנה"ס) או מאוחר יותר? אופנים שונים של בדיקה הביאו למסקנות שונות.

תיארוכים ונימוקים שונים:
- תיארוך מקראי: כתבי המקרא (דברי הימים, ישעיהו ומלכים) מתארים סגירת מוצא מעיין והעברת המים פנימה. רבים מזהים זאת עם הנקבה.
- תיארוך אפיגרפי: לימוד סגנון הכתב בכתובת תואם לעיתים לתקופה העשויה להיות חזקיהו. עם זאת, היו טענות שהתיארוך האפיגרפי אינו חד-משמעי, והוצעו תאריכים מאוחרים יותר.
- תיארוך על פי השוואת ממצאים: חוסר ממצא בתוך הנקבה אינו מפתיע, אך שיטת החציבה דומה למפעלים מתקופת בית ראשון. חפירות בפתח הצפוני מצאו חרסים המתארכים לקראת סוף המאה ה-9 עד ראשית המאה ה-8 לפנה"ס.
- תיארוך רדיומטרי: בדיקות פחמן-14 על שאריות צמחים בעפר הבידוד ובדיקות אורניום-תוריום על נטיפים הראו תוצאות המצביעות על חציבה בין 800 ל-600 לפנה"ס, תואמות את תקופת חזקיהו.

לכן, אף על פי שהיו טענות נגד, רוב השיטות העדכניות תומכות בתיארוך לתקופת בית ראשון, סביב ימי חזקיהו.

המלה 'שילוח' מופיעה מקראית אצל ישעיהו. שם זה נקשר לבריכת השילוח, בריכת אגירה בתחתית עיר דוד, ולעשיית תעלות להשקיה באזור. השם עבר לערבית והוליד את השם סילואן, שממנו נגזר שם הכפר המקומי.

בתקופת בית שני לא ידעו על קיום הנקבה, וחיבור המעיין לבריכה לא היה מובן. בתקופה הרומית ובימי הביניים נבנו בריכות חדשות, והאתר סבל מסחף וחסימות. חוקרים ונזירים חצו את הנקבה לעיתים לאורך המאות.

החקירה המדעית החלה ב-1838, באדוארד רובינסון. צ'ארלס וורן מדד לראשונה את אורכה בשנת 1866. במחקר מקיף 1909, 1911, ובממצאים מאוחרים יותר, נגרפו הבדיקות והמשיחות. ב־2007 יובשה הנקבה לחקר ותיקון. אירועים מודרניים כללו זיהום ביוב ב-2002, שסולק לאחר תיקונים והניקוי ארך מספר שבועות.

הנקבה שימשה השראה בתרבות: לדוגמה, השם 'מבצע השילוח' ניתן לצינור מים חלופי במלחמת העצמאות. סופרות, זמרים ואמנים התייחסו אליה ביצירותיהם, והאתר מופיע בחומרים פופולריים.

הנקבה נשארת עד היום אתר ארכיאולוגי בגן לאומי עיר דוד. היא מהווה דוגמה למיזם הנדסי עתיק, ולשילוב בין טכנולוגיה, גיאוגרפיה ומאבקי כוח סביב מים.

נִקְבַּת הַשִּׁלֹחַ, שנקראת גם נקבת חזקיהו, היא מנהרה ישנה בירושלים. נקבה (מנהרה) זו מובילה את מים מעיין הגיחון מתחת לבתים אל בריכה במערב.

המעיין נמצא נמוך מהעיר. כדי להביא את המים פנימה חצבו מנהרה תת-קרקעית.

אורכה כ-533 מטרים. רוחבה כ-70, 80 ס"מ, והיא חצובה בסלע קשה. השיפוע שלה מאוד קטן, המים זורמים בכוח הכבידה בלבד.

שתי קבוצות חוצבים עבדו משני צדדים ופגשו זו את זו באמצע. הם חצבו בסלע בקשקש ובגרזנים (כלי חיתוך). כתובת על האבן, שנקראת כתובת השילוח, מספרת על המפגש.

זו כתובת עתיקה על לוח אבן. היא נמצאה בשנות ה-1800. היא מספרת כי החוצבים כמעט ולא הפרידו ביניהם כשהושלמה עבודתם.

בדיקות מדעיות של אבנים וחומרים מראות שהמנהרה נחצבה בין השנים 800, 600 לפני הספירה. זה קרה בתקופת המלך חזקיהו, לפני כ-2,700 שנים.

בזמנים שונים הבריכה והחיבורים השתנו. בתקופות מאוחרות נאסף חול וחסמם חלקי הנקבה. בחפירות מודרניות ניקו וחקרו אותה שוב וניתן לראות חלקים שלה בגן לאומי עיר דוד.

הנקבה השפיעה גם על היסטוריה מודרנית: בזמן המלחמות נתנו שם דומה לקו מים שהוליך מים לעיר. אמנים וסופרים כתבו עליה שירים וסיפורים.

נקבת השילוח היא מקום שבו אפשר לראות איך אנשים עתיקים פתרו בעיה גדולה: איך להביא מים לעיר בזמן סכנה.