נשק אל-הרג

נשק אל-הרג (נא"ה), או אמצעי לחימה פחות מקטלני, הוא נשק שעוצב כדי לגרום לנזק שאינו בלתי הפיך כשהוא מופעל לפי הוראות היצרן. מטרתו היא לאפשר שליטה בעימותים אלימים מבלי להשתמש בכוח קטלני. עם זאת, בשימוש לא נכון כלי זה עלול לפצוע קשה ואף להביא למוות.

קיימות הרבה אפשרויות וטכנולוגיות. במפיתוח שלהם שומרים על מאזן בין כושר עצירה של היריב לבין מזעור הנזק לו ולסביבה. נשק כזה פועל בדרכים שונות: פגיעה קינטית (מכות או ירי כדורים רכים), הלם חשמלי (שוקרים), צריבה כימית, רעש עוצמתי, פגיעה בחוש השמיעה, פגיעה פסיכולוגית, סימון בצבע, פליטת ריח דוחה והרחקה או ריתוק של אנשים.

חלק מתחמושת האל-הרג דומה לזו של משחקי פיינטבול, כגון כדורי ספוג, בעוד שאחרת משוגרת מכלי נשק רגילים. כדי להבדיל, תחמושת אל-הרג צבועה בצבעים ברורים. הטווחים משתנים מאוד, מאמצעים למגע קרוב ועד אמצעים עם טווח של כ-1.5 ק"מ.

ישנן מערכות שכבר בשימוש ואחרות שנמצאות בפיתוח או הוצעו ונדחו. המטרה היא לבחור רק מערכות שעומדות בדרישות האנושיות והבטיחותיות.

נשק אל-הרג משמש במצבים שאין צורך בנשק קטלני. דוגמאות: פיזור הפגנות אלימות, מעצרים אלימים, דיכוי מהומות בבתי כלא, והגנה על רכוש. אמצעים פשוטים כמו שוקרים ותרסיסי פלפל נפוצים גם בקרב אזרחים להגנה עצמית.

כוחות שיטור משתמשים באמצעים אלה לפיזור הפגנות ולעצורים. בצבאות השימוש מצומצם, בדרך כלל ביחידות מיוחדות או במבצעים מיוחדים. ארגוני זכויות אדם מדגישים את הסכנה שהנשק ישמש לעינויים.

חומרת הפגיעה תלויה בעיקר בארבעה גורמים: מהירות הקליע, מסת הקליע, שטח הפגיעה וגודל הגוף המוכה. ככל שהאנרגיה הקינטית גבוהה יותר והאנרגיה מרוכזת בשטח קטן יותר, הפגיעה חמורה יותר. בשנות ה-70 פותח מודל ניסויי שהשווה בין אנרגיה ומסת נפגע כדי להעריך מסוכנות. דוגמה: יריית כדור ספוג בקוטר 40 מ"מ על אדם במשקל כ-70 ק"ג עלולה להיות מסוכנת אם האנרגיה גבוהה.

דגשים נוספים במודלים מאוחרים כוללים גם עובי גוף הנפגע כגורם שמשפיע על הפגיעה.

בישראל נעשה שימוש באמצעים אלה על ידי צה"ל, המשטרה, המג"ב והשב"ס. אירועים כמו מהומות אוקטובר 2000 הביאו לצורך מבצעי בנשק אל-הרג. נשק כזה שימש במוקדי עימות כמו בילעין ונעשים בו שימושים מול דייגים בחופי עזה ולבנון, כולל יריית כדורי פלסטיק בקוטר 60 מ"מ עם מים, צבע או נוזל מסריח.

היה גם ויכוח על מה נחשב נשק אל-הרג. רובה רוגר שימש תחילה ככלי ספורט והותאם לשימוש מבצעי. לאחר דיונים הובהר שהוא לא מוגדר כנשק אל-הרג ולכן השימוש בו צריך להיות מוגבל.

אירועים אחרים כללו שימוש בבומים על-קוליים להשפעה פסיכולוגית על אוכלוסיות ואמצעי השפעה לא-קטלניים בזירות שונות. לדוגמה, ביולי 2023 נעשה שימוש ברובה ארוך קנה במקרים על הגבול עם לבנון.

בארה"ב נעשה שימוש באמצעים כאלה, למשל על ידי כוחות מארינס. בפנטגון פועלים משרדים לתכנון ופיתוח טכנולוגיות אל-הרג ובאוניברסיטאות עובדים גם על מחקר בתחום.

המטרה המוצהרת היא להשיג שליטה ללא פגיעה בלתי הפיכה. במציאות, מקרים של מוות ופציעות קשות התרחשו בעקבות שימוש בתחמושת אל-הרג ובגז מדמיע. קבוצות פגיעות כמו ילדים ונשים הרות סובלות יותר. נשק אקוסטי עלול לפגוע בשמיעה בצורה בלתי הפיכה. שוקרים עלולים להשפיע על פעולת הלב.

עקב הסיכונים האלה יש לנהוג בזהירות רבה ולא לראות בנשק הזה פתרון פשוט.

נשק אל-הרג הוא כלי שנועד לא להרוג. כלומר: לא לגרום לנזק תמידי לפי הכוונה.

יש כלים שונים. דוגמאות פשוטות: תרסיס פלפל (גז פלפל), שוק חשמלי (שוקר) וכדורי ספוג. כדורי ספוג דומים לכדורי פיינטבול אבל גדולים יותר.

יש גם אמצעים שמשמיעים רעש מאוד חזק. רעש כזה נקרא בום על-קולי. הוא מפחיד ולא עושה חור בגוף.

משתמשים בהם כדי לעצור מהומות, לעצור אנשים אלימים ולהגן על רכוש. גם אזרחים משתמשים מדי פעם בתרסיסים כאלה להגנה עצמית.

כמה דברים קובעים אם פגיעה כואבת: מהירות הכדור, משקל הכדור, גודל נקודת המכה ומשקל האדם. אם המכה מרוכזת וחזקה, היא עלולה לפצוע חזק.

בישראל משתמשים בכלים כאלה במשטרה ובצבא. היו מקרים במקומות כמו בילעין ובחופים מול דייגים.

גם בארה"ב חוקרים ומפתחים אמצעים כאלה. חיל הים והמארינס השתמשו בהם.

הכוונה היא לא להזיק. אבל לפעמים יש פציעות קשות ואפילו מוות. ילדים ונשים בהיריון פגיעים במיוחד. לכן צריך להשתמש בזה בזהירות רבה.