סונאטה לפסנתר מס' 14 של בטהובן

סונאטה לפסנתר מס' 14, אופוס 27 מס' 2, מוכרת כ'סונאטת אור ירח' (Quasi una fantasia, כמעט פנטזיה), כתובה על ידי לודוויג ואן בטהובן בשנת 1801. היצירה הוקדשה לתלמידתו בת ה-17, הרוזנת ג'ולייטה גוויצ'ארדי. כמה שנים אחרי מותו של בטהובן, המבקר לודוויג רלסטאב השווה את הפרק הראשון לזוהר הירח על אגם לוצרן. היצירה הפכה לאחת המפורסמות של בטהובן ולחלק מוכר מהמוזיקה הקלאסית, ונשמעת לעתים קרובות בסרטים.


הסונאטה מורכבת משלושה פרקים עיקריים: Adagio sostenuto, Allegretto ו-Presto agitato. הפרק הראשון איטי ומוכר מאוד. רבים רואים בו צורה לא שגרתית של סונאטה, ואחרים קוראים לו צורה חופשית. המנגינה בנויה בעיקר ביד ימין, נגד מקצב של טריולות (קבוצות של שלוש תיבות בשווי זמן מסוים), ויצרה רושם עמוק על מאזינים. הקורט הסוער של ההערות כולל את דבריו של הרמון ברליוז, שכינה אותו "קינה".

הפרק השני הוא מינואט וטריו, סוג של חלק רגוע וקצר, כתוב ברה במול מז'ור. כאן יש מעבר מפתיע של סולם שמתחיל בתחושה "לא נכונה" ומתיישב להסדר הרמוני נכון רק בשורות הבאות.

הפרק השלישי, Presto agitato, חזק וסוער ומנוגן בצורת סונאטה. בטהובן שם כאן את החלק העיקרי של הסונאטה בסוף, בחירה שהופיעה גם בסונאטה האחות (אופוס 27 מס' 1) וביצירות מאוחרות יותר (אופוס 101). הוא כולל ארפג'ואים מהירים (אקורדים מנוגנים אחד אחרי השני) ותווים בספורצנדו (דגש פתאומי). הביצוע דורש מיומנות ראוותנית. מבקר המוזיקה צ'ארלס רוזן תיאר את הפרק הזה כחסר רסן מבחינת ביטוי רגשי. למרות שהדינמיקה הכללית של הפרק השלישי כתובה כ'פיאנו' (שקט), השימוש החוזר בספורצנדו ובעתים פורטיסימו (חזק מאוד) יוצר תחושה עוצמתית מאוד.

סונאטת אור ירח נכתבה על ידי בטהובן ב-1801. היא הוקדשה לתלמידתו הצעירה ג'ולייטה גוויצ'ארדי. מבקר בשם לודוויג רלסטאב חשב שהמנגינה הראשונה מזכירה אור ירח על אגם.


היצירה כוללת שלושה פרקים: Adagio sostenuto, Allegretto ו-Presto agitato. הפרק הראשון איטי ומוכר מאוד. המנגינה נשמעת בעיקר ביד ימין, מול מקצב של טריולות. טריולות הן שלוש תווים קטנים שמנגנים יחד.

הפרק השני רגוע וקצר. זהו מינואט, ריקוד איטי עם חלק בשם טריו. הפרק כתוב בלה במול מז'ור והוא נותן רגע שקט לפני הסיום.

הפרק השלישי מהיר וסוער. יש בו ארפג'ואים, אקורדים שמנגנים תו אחר תו. יש גם ספורצנדו, כלומר נגיעה חזקה וקצרה. הפרק דורש נגינה מהירה ומרשימה. למרות זאת, חלקים מסוימים כתובים בפיאנו, כלומר שקטים, והניגוד יוצר תחושה עוצמתית.