סיקיזם

סיקיזם (בפנג'אבי: סਿੱਖי) היא דת מונותאיסטית שמקורה בחבל פנג'אב שבין הודו לפקיסטן. שמה המילולי של הדת הוא "ממשיכי הדרך" או "ההולכים בעקבות". הדת התגבשה סביב תורתו של גורו נאנאק והנהגתם של עשרה גורואים (מורי-דרך), ובסופה נקבע הספר הקדוש הגורו גראנת' סאהיב (הַאדי גראנת') כיורש הרוחני והנצחי.

גורו נאנאק (נולד 1469) נחשב למייסד. הוא היה בעל נטייה ביקורתית כלפי מוסדות דתיים באזורו. נאנאק טייל והטיף לשלום, אחדות ושוויון בין קסטות ודתות. הוא הדגיש את אהבת האל האחד, חסר הצורה, והקים קהילת מאמינים (פאנת). חלק מתורתו נכתב במזמורים שהפכו לחלק מהכתבים הדתיים.

הגורואים שאחריו המשיכו לארגן ולבנות את הקהילה. גורו אנגאד פיתח את הכתב הגורמוקי, שאפשר להפיץ את שירי הדת. גורו ארג'אן קיבע לראשונה את קאנון הכתבים ושותף בבניית הבית הקדוש באמריטסר, ההרימנדריר. ארג'אן נהרג ב-1606 ונחשב לקדוש מעונה.

גורו הר גובינד החזיר גם היבט צבאי לקהילה והכשיר הגנה עצמית. בימיו של גורו גובינד סינג (הגבוה שבאחרונים), הוגדשה הארגון הצבאי-דתי וניתנו חובות לעם, ובהן הקמת הקהלסה.

בשנת 1699 הקים גורו גובינד סינג את ה"קהלסה" (עדת הגורו) וקבע טקס קבלה שכלל טבילה ב-אַמְריט (מים קדושים מסוכרים). מי שהצטרפו התחייבו לאמץ חמישה סימנים חיצוניים, ה-פַּאנְג' קַאקַּה (חמשת ה-K): שיער לא גזור (קֶש), קאמאנה (מגיני אגן?, המונח מופיע במקורות שונים), קירפאן (חרב קצרה), קצ'רה (בגד פנימי מיוחד) ועטרה (מניף או צמיד). בנוסף נקבע כי גברים יקבלו את השם "סינג" (אריה) ונשים, "קאואר" (נסיכה). גובינד סינג הכריז גם שהספר הגורו גראנת' סאהיב הוא היורש הרוחני הנצחי.

המאה ה-18 התאפיינה בהתפוררות הממלכה המוגולית ובעליות וירידות פוליטיות בפנג'אב. רנג'יט סינג איחד נסיכויות סיקיות ויצר ממלכה במאה ה-19. לאחר מותו פרצה החלשה פנימית, והבריטים כבשו את הפנג'אב ב-1849. רבים מהחיילים הסיקים שירתו בצבא הבריטי, ובהמשך הקימו קהילות מהגרים במדינות חבר העמים וברה"מ.

במאה ה-20 גדל המתח בין דתות באזור. בחלוקת הודו ב-1947 נחצה הפנג'אב, והתרחשו עימותים אלימים. כמחצית מהקהילה נותרה בהודו, שם עדיין מרוכזים רוב הסיקים ומחזיקים השפעה פוליטית מקומית.

באמונה הסיקית מדברים על אל אחד חסר צורה (nirguna), אך שמים דגש על ה"צליל האלוהי" (שאבדה, shabda), רעיון שמקשר בין תפילה ופיטוגיה של שירה. ה"גורו" (מורה רוחני) מייצג את הרצון האלוהי (הוקאם) ואת ה"מילה האלוהית" (שאבדה). כתבי הקודש מכילים מזמורים ופואטיקה דתית שנקראים גורהאני.

המסורת מדגישה תפילה קהילתית (סנגאט) ומעורבות חברתית. המטרה הרוחנית היא להשתחרר מאשליות העולם (מַאיה) ולהתאחד עם האל (מוקשי).

הגורו גראנת' סאהיב כולל מזמורים ופיוטים שמנוסחים את עקרונות הדת. לאחר 1708 קיבל הספר מעמד גורו ה-11.

שלוש חובות עיקריות בסיקיזם הן אמונה באל אחד, תפילה יהודית-קהילתית ומעורבות חברתית. בנוסף, סיקים נשמרים מקיצוניות דתית ומחויבים לערכים של צדקה ושוויון.

גורו גובינד סינג ציווה על סיקים לשמור על שיער לא גזור (קֶש). שיער זה הוא סימן של כבוד ואצילות.

מקום התפילה נקרא גורדוורה (בית הגורו). בכל גורדוורה חייבים לקרוא מהספר הקדוש. במהלך הטקסים קוראים פסוקים, שרים קירטן (שירי-דת) ומגישים קארה פרשד, מנה מתוקה שנחשבת מזון מקודש. הקורא בספר, הגראנט'י, יושב על במה עם המניח את הספר על כרית מיוחדת.

חגי הדת נקראים גורפורב, והם מציינים אירועים בחיי הגורואים. בתקופות חג פותחים קריאות רצופות של הספר מההתחלה עד הסוף (אקהנד פאת'). הסיקים גם מציינים חגים מקומיים וסביבתיים כמו דיוולי וחגים חקלאיים.

בדרך-כלל שריפת גופות הנה מנהג מקובל אצל גברים סיקים. שריפת גופות נשים וילדים נעשית לעתים פחות תכופות.

סיקיזם היא דת שמקורה בפנג'אב. היא אומרת שיש אל אחד.

גורו נאנאק היה המורה הראשון. הוא לימד אהבה, שוויון ושלווה. הוא כתב שירים ותפילות.

יהיו עוד גורואים אחרי נאנאק. הם כתבו את השירים והדריכים את הקהילה.

בשנת 1699 הוקמה הקהלסה. הקהלסה היא קבוצת סיקים מיוחדת. המתחייבים נטבלו במים שנקראו אַמְריט. הם נשאו חמש סימני זיהוי חיצוניים, ה-"חמש ה-K". גברים קיבלו את השם סינג. נשים קיבלו את השם קאואר.

מקום התפילה נקרא גורדוורה. שם קוראים מהספר הקדוש. בדרך-כלל מגישים שם מנה מתוקה שנקראת קארה פרשד.

חגי הקהילה נקראים גורפורב. בחגים קוראים את הספר כולו בקריאה רצופה.

ברוב המקרים שורפים את גוף הגברים כשמתים. גופות נשים וילדים נשרפות פחות פעמים.

סיקים מדגישים שוויון, תפילה יחד ועזרה לזולת.