סכר הובר

סכר הובר (Hoover Dam) הוא סכר קשת-כבידה מבטון מזוין בקניון השחור על נהר הקולורדו. סכר קשת-כבידה הוא מבנה שמשתמש גם בצורת קשת וגם במשקלו כדי לעמוד בלחץ המים. הוא בנוי על הגבול בין נבדה לאריזונה. הבנייה נערכה בין 1931 ל-1936, בזמן השפל הגדול, ונחנכה ב־30 בספטמבר 1935 בנוכחות הנשיא פרנקלין רוזוולט.

מאמצע המאה ה־20 סומנה חופת הנהר כאתר להשקיה ולייצור חשמל. רעיונות שונים הוצעו במשך עשרות שנים. בשנות ה־20 קונסנסוס מדינתי ופדרלי הוליד את "הסכם נהר הקולורדו" מ־1922 ואת אישור הקונגרס לפרויקט ב־1928.

לשכת הטיוב בחרה בסכר קשת-כבידה ותכננה מבנה עבה בבסיסו ודק בחלקו העליון. הפרויקט הוסדר בחוק "פרויקט קניון בולדר" (1928) שכלל גם תכניות נוספות לניהול המים במורד הנהר.

מכרז הבנייה יצא ב־1931. הזוכה היה קונסורציום שקרא לעצמו "שש חברות בע"מ" (Six Companies, Inc). הקונסורציום הביא ניסיון וכוח אדם עצום, אך גם התמודד עם קשיים כלכליים ותנאי שטח קשים.

מיליוני מובטלים הגיעו לאזור בתקופת השפל הגדול כדי למצוא עבודה. בשיאה הועסקו כ־5,251 עובדים. תנאי העבודה היו קשים: חום קיצוני, מחסור בתנאי מגורים תקינים בעיקבות העבודה ומהלכי אפליה בתעסוקה.

לפני בנייה גולמי הוסט הנהר באמצעות ארבע מנהרות הטיה בקוטר גדול. מנהרות אלו איפשרו לייבש את ערוץ הנהר ולהתחיל לבנות את יסודות הסכר.

נחפרו יסודות עמוקים עד לסלע יציב. "מדרגים גבוהים" טיפסו על קירות הקניון והסירו סלעים רופפים. חורים גדולים נקדחו והוזרק לתוכם דייס (גראוט), תערובת מלטית שמחזיקה ומאטמת סדקים בסלע.

כדי למנוע סדיקה בגלל חימום וכיווץ של בטון רב-נפח, הוצק הסכר בבלוקים קטנים יחסית. בתוך הבלוקים הוכנסו צינורות קירור כדי לשטוף מים קרים ולסייע בקירור הבטון. בסך הכל נוצקו כ־2,480,000 מ"ק של בטון לבניין הסכר.

הטקס הרשמי נערך ב־30 בספטמבר 1935. הממשלה קיבלה את הסכר רשמית ב־1 במרץ 1936. מאוחר יותר הוכרז ב־7 בספטמבר 1936 כי המבנה מוכן לשימוש מלא.

במהלך הבנייה דווחו 112 מקרי מוות הקשורים לפרויקט. הסיבות כללו תאונות עבודה, נפילות ותמותה כתוצאה מתנאי עבודה קשים.

האדריכל גורדון קאופמן עיצב את חזות הסכר בסגנון אר דקו. האמן אלן טרו הוסיף עיטורים בהשראת אמנות שבטית מקומית. הפסל אוסקר הנסן יצר את האנדרטה המרכזית ומיצגים נוספים.

הסכר יצר את אגם מיד, המאגר הגדול ביותר בארצות הברית בנפחו המקסימלי. תחנת הכוח הופעלה בחלקים משנות ה־30 והמשיכה להתרחב. בתחילת שנות ה־60 הושלמו כל הגנרטורים, ומה שהביא את כושר הייצור למקסימום של תקופה זו.

הגנרטורים מספקים חשמל לנבדה, אריזונה וקליפורניה. מים מאגם מיד משמשים גם להשקיה וספקי מים עירוניים. מפלס המים באגם משתנה עם השנים והשפיע על כושר הייצור של הסכר.

הכוח חולק לפי חוזים ממשלתיים שנקבעו מאז שנות ה־30. החלוקה שונתה כמה פעמים לאורך השנים, והתשלום עלה לתחזוקה ולהחזר הלוואות הבנייה.

המבנה כולל שני מברצים להגנה מפני הצפות. הם כוללים שערים כבדים ומנהרות שפכים. המברצים נכנסו לשימוש רק בבדיקות ובתרחישי קיצון.

סכר הובר הוא אתר תיירותי גדול. מאז 1937 נערכות בו סיורים. עד היום מבקרים בו כמיליון איש בשנה. ב־2010 נפתח מעקף בכביש 93, והמעבר על ראש הסכר הוגבל מטעמי ביטחון.

הסכר שינה את משטר זרימת הנהר ואת דלתת הקולורדו. ההצפות הטבעיות פסקו, וזה פגע במערכות אקולוגיות מקומיות ובמינים מקומיים של דגים.

הסכר כונה בתחילה "סכר בולדר". השם שונה רשמית ל"סכר הובר" בשנת 1947, על שם הנשיא ה־31 הרברט הובר. השם היה שנוי במחלוקת פוליטית בשנות ה־30.

סכר הובר הוכר כנקודת ציון לאומית ובהערכה להישגים ההנדסיים שלו. הוא נרשם כמקום היסטורי בעל חשיבות לאומית.

סכר הובר הוא סכר גדול על נהר הקולורדו. הסכר נמצא בין נבדה לאריזונה. בנו אותו בין 1931 ל־1936 בזמן משבר כלכלי גדול.

האנשים רצו לשלוט במי הנהר. הם רצו מים לשתייה, להשקיה וחשמל.

הוחלט לבנות סכר שעובד גם בצורת קשת וגם על ידי משקלו. בחרו מקום חזק בין קירות סלע.

אלפי אנשים עבדו בבנייה. היה חם מאוד ולעיתים התנאים היו קשים. הרבה משפחות הגיעו לחפש עבודה.

לפני הבנייה הסטו את הנהר דרך מנהרות גדולות. כך יכלו לעבוד בערוץ היבש.

הם השתמשו בבטון חזק ויצקו אותו בחלקים קטנים. כדי לחזק את הסלע, הזריקו לתוכו חומר מיוחד שנקרא דייס (גראוט).

הסכר נחנך ב־1935. הממשלה קיבלה אותו ב־1936. אז החלו להפעיל חלקים מתחנת הכוח.

במהלך הבנייה מתו 112 עובדים. זה קרה בגלל תאונות ותנאים קשים.

הסכר מעוצב בסגנון שנקרא אר דקו. יש בו פסלים ועיטורים בהשראת אמנות אינדיאנית מקומית.

המים מאגם מיד זורמים לטורבינות. טורבינה היא גלגל שמים שמסתובב ויוצר חשמל. החשמל משמש ערים וחוות.

היום מבקרים בסכר כ־מיליון אנשים בשנה. יש מרכז מבקרים וסיורים.

הסכר הפחית הצפות טבעיות. זה שינה את חיי הצמחים והדגים באזור.

לזמן קצר קראו לו "סכר בולדר". מאוחר יותר שינו את השם ל"סכר הובר".