סמואל בקט

סמואל ברקליי בקט (13.4.1906, 22.12.1989) היה סופר, משורר, מתרגם ומחזאי אירי שכתב באנגלית ובצרפתית. הוא קיבל את פרס נובל לספרות ב-1969. יצירתו מזוהה עם מינימליזם, סגנון פשוט וחסכוני בביטוי, ועם פסימיות עמוקה על טיב האדם, שלעיתים משולבת בהומור.

משפחת בקט הייתה נצר להוגנוטים שעברו לצפון אירלנד מצרפת. בקט גדל בפוקסרוק, פרוור של דבלין; הבית והטבע שסביבו השפיעו מאוחר יותר על כתיבתו. כנער הצטיין בספורט ושיחק קריקט (משחק כדור דומה לבייסבול). הוא למד בטריניטי קולג', דבלין, שם למד שפות וקיבל תואר מוסמך.

בפריז הכיר בקט את ג'יימס ג'ויס, Begegnence שהשפיעה עליו מאוד. בתחילת דרכו נכתב בקט בזרם התודעה (שיטה שבה כותבים מחשבות הדמות כזרם פנימי), אך עם הזמן הפך סגנונו למינימליסטי. בין יצירותיו המוקדמות: השירים, קובצי סיפורים והרומן הראשון שהוציא, More Pricks Than Kicks (1933). הרומן שלא פרסם אז, Dream of Fair to Middling Women, פורסם רק אחרי מותו.

בקט נשאר בפריז בזמן המלחמה והצטרף להתנגדות הצרפתית. הוא ביצע שליחויות ונמנע מלכידה על ידי הגסטאפו. בשנים בהן היה במסתור עבד על רומן שנקרא Watt. על תרומתו במאבק נגד הכיבוש הקבל צלב המלחמה ומדליית ההתנגדות מצרפת.

לאחר המלחמה כתב בקט סדרת רומנים שכתובים בצרפתית ולאחר מכן תורגמו: Molloy (1947, פורסם 1951), Malone Dies (1948, פורסם 1951) ו-The Unnamable (1953). שלושת הספרים הללו מראים את המעבר מעלילה וקשרי מקום, אל מונולוגים פנימיים שפורשים את הנפש ואת הקיום האנושי. המשפט המפורסם המסכם סגנון זה הוא: "I can't go on. I'll go on" ("אני לא יכול להמשיך. אני אמשיך").

הפרסום הגדול של בקט בתיאטרון הוא המחזה מחכים לגודו (Waiting for Godot). המחזה נכתב תחילה בצרפתית בין 1948 ל-1949, פורסם ב-1952 ותורגם לאנגלית. סגנונו התיאטרלי הפשוט והאבסורדי (התיאטרון של האבסורד מציג עולם שבו ההיגיון והמשמעות נשברים) גרם למחלוקות אך גם להצלחה ברחבי אירופה וארה"ב. מחזות נוספים חשובים שלו: Endgame, Krapp's Last Tape, Happy Days ו-Embers.

בקט התגורר רוב חייו בפריז. ב-1961 נישא לסוזן דשבו-דומניל. הוא ממשיך לכתוב למחזה, לרדיו, לקולנוע ולטלוויזיה. בעשורים האחרונים כתב נובלות ומינימליזם קיצוני, כמו Company ו-Ill Seen Ill Said. יצירתו האחרונה, What is the Word (1989), נכתבה כאשר חלה ונשאר בבית אבות.

סוזן מתה ביולי 1989 ובקט נפטר בדצמבר אותה שנה. נקבר בבית הקברות מונטפרנאס בפריז; על קברו משטח גרניט שחור ועץ אחד, שמזכיר את הסצנה בצורת ה'עץ' במחזה מחכים לגודו.

בקט נחשב למייסד גישה שאותה אפשר לראות כחלופה לריאליזם. הוא הרחיב את גבולות הדרמה ואת שפת הכתיבה המודרנית. רבים מן המחזאים והסופרים שלאחריו מצאו בו מודל. יצירתו השפיעה על תיאטרון ניסיוני, ספרות ואמנות מודרנית.

מחזות בולטים שתורגמו לעברית כוללים את "מחכים לגודו", "סוף משחק" ו"הטייפ האחרון של קרפ". כמו כן תורגמו כמה מנובלותיו והרבה מחזותיו הועלו בתיאטראות בישראל.

סמואל בקט (1906, 1989) היה סופר ומחזאי אירי. בשנת 1969 הוא קיבל פרס נובל, פרס גדול לסופרים.

הוא גדל בפרוור של דבלין. בביתו הייתה חצר וגינה שהשפיעו על הסיפורים שלו. בילדותו שיחק קריקט. למד בטריניטי קולג'.

בפריז הכיר את הסופר ג'יימס ג'ויס. בהתחלה כתב בקט בסגנון שמנסה להראות את המחשבות של הדמויות. אחר כך כתב בצורה פחות מורכבת.

כשנכבשה צרפת, בקט הצטרף להתנגדות הצרפתית. הוא עזר להילחם בכיבוש והסתתר כמה שנים.

היצירה המפורסמת ביותר שלו היא המחזה מחכים לגודו. במחזה הזה דברים מוזרים קורים ולא תמיד יש סיפור ברור. הוא כתב גם שלושה רומנים חשובים: Molloy, Malone Dies ו-The Unnamable.

בקט חי הרבה שנים בפריז ונישא לסוזן. ב-1989 סוזן מתה, ובקט נפטר באותה שנה. הוא קבור בבית הקברות מונטפרנאס. ליד קברו יש עץ בודד, כמו בעץ במחזהו המפורסם.

בקט שינה את הדרך שאנשים כותבים ומציגים את התיאטרון. יצירותיו עדיין מושמעות ומועלות על בימות היום.