סמוראי

סמוּראי (ביפנית士) הם מעמד לוחמים ואצולה ביפן הטרום-תעשייתית. מקור השם בפועל ״לשרת״, והוא משקף את יחסם לאדונים ולשטחים שהם הגנו עליהם.

הסמוראים נולדו כבעלי קרקעות מקומיים שהגנו על אדמתם. מהמאה ה-10 הם צברו כוח, ובמאה ה-12 תפסו בפועל את השלטון ביפן. מעמדם השתנה עם הזמן: סמוראים מוקדמים היו אבירים רכובים ומיומנים בקשת ובלחימה בידיים, בעוד שבמאות מאוחרות יותר המעמד התרחב וכלל לוחמים מרקעי חיים שונים. במאה ה-19, בעקבות ההשפעה המערבית ורפורמות תקופת מייג'י, זכויות האצולה שלהם בוטלו.

הסמוראים התמחו באמנויות לחימה יפניות רבות. היה מצופה מהם לשלוט בחרב, בחנית, בקשת ובלחימה בידיים ריקות. הסמל המוכר שלהם הוא ה״דאישו״, צמד חרבות הכולל חרב ארוכה (קטאנה) וחרב קצרה (וואקיזאשי). עם זאת, בשדה הקרב הנשק העיקרי היה הקשת (יומי) והחנית (יארי); החרב שימשה בעיקר כגיבוי.

הסמוראים פעלו לפי בושידו, קוד התנהגות נוקשה המבוסס על נאמנות לאדון ושמירת הכבוד. כתבי בושידו החלו להופיע במאה ה-13, והסמוראי שאף שלא ייהרס כבודו. במקרה של השפלה קשה, הסמוראי היה רשאי לבצע ספוקו, התאבדות טקסית שנועדה לטהר את שמו. זרמים דתיים, כמו הזן בודהיזם, השפיעו על דרך החשיבה והאימונים שלהם.

בנוסף ללחימה, הסמוראים היו מעמד משכיל ותרבותי. בתקופות שקטות הם עסקו בשירה, טקס התה ואיקבנה (סידור פרחים). דמות הסמוראי הפכה לסמל תרבותי חשוב ביפן ובהשפעה עולמית, ונוכחת גם בסרטים, אנימה ומשחקים.


ברפורמות טאיקה במאה ה-7 ניסתה יפן לאמץ נורמות סיניות ולבנות צבא לאומי. המונח ״סמוראי״ הופיע אז ככינוי לפקידים בדרגות נמוכות. בהמשך, בתקופת הייאן, צצו מפקדי צבאות מקומיים בשם שוגון, תואר למפקד צבאי שמונה למשימות כיבוש. שיתוף פעולה בין מנהיגים מקומיים ללוחמים בני המקום יצר מערכת פיאודלית דמוית אדון-וסאל.


במאה ה-12 נוצרו שני שבטים חזקים, מינאמוטו וטאירה. במלחמת גנפיי (1180, 1185) ניצח שבט מינאמוטו, ומינאמוטו יוריטומו קיבל את תואר השוגון. הוא הקים את ממשלת הקאמקורה (באקוּפוּ), ומאז השוגון הפך למוקד השלטון. במאה ה-14 הנפח מאסאמונה פיתח שיטת יצור שהולידה את הקטאנה, והזמן הזה ראה גם התגבשות כתבים על ההתנהגות המתאימה לסמוראי.


תקופת המדינות הלוחמות (סנגוקו) הייתה תקופה של מלחמות דרמטיות בין משפחות שונות. אז הופיעו צבאות גדולים, גיוס אשיגארו, לוחמי רגלים, והגעת הארקבוז האירופי ב-1543. מנהיגים כמו אודה נובונאגה וטויוטומי הידיושי חיזקו כוח מרכזי, אך גם הובילו לחקיקה שהפכה את תואר הסמוראי לתורשתי והגבילה נשיאת נשק לאוכלוסייה מחוץ לסמוראים.


במהלך שלטון טוקוגאווה (1603, 1868) החברה חולקה לארבע מעמדות, והסמוראים הפכו לעתים לפקידים וחצרנים. רבים מהם איבדו את תפקידם כלוחמים והפכו לחניכים באמנויות רוחניות. חלקם הפכו לרונין, לוחמים ללא אדון. היציבות קידמה חינוך ותרבות, אך גם הביאה לייבוש מעמד הלוחם ולרומנטיזציה של בושידו.


הגעת הזרים והלחץ למודרן הביאו לרפורמות של תקופת מייג'י. הצבא הושנה לצבא מודרני, הסמוראים איבדו זכויות לשלוט ולשאת נשק בציבור, והמעמד של הסמוראים בוטל בהדרגה. רבים מהם הצטרפו לצבא החדש כקצינים, או הפכו למורים, סוחרים ובעלי מקצוע. מרד סצומה ב-1877 היה המרד הסמוראי הגדול האחרון.


סמוראים שילבו כוח פיזי ותרבות. הם למדו קרוא וכתוב, עסקו בשירה, ציור וטקס התה. דמותם והשקפותיהם השפיעו על הספרות, התיאטרון והקולנוע היפני, וכן על יצירות מערביות רבות.


לסמוראי היו חלקים שונים בשם: שם פרטי שניתן בטקס בגרות, שם משפחה ושמות נוספים שהשקפו מעמד ושירות לדאימיו (אדון מקומי).


אחוז האוריינות בקרב הסמוראים היה גבוה. ילדים סמוראים למדו לעתים במנזרים בודהיסטיים כבר מגיל צעיר. בתקופת אדו פעל הממשל לשיפור השכלה כללית באוכלוסייה.


נישואין בין סמוראים היו שכיחים ונועדו לשמר מעמד. אשתו של הסמוראי (אוקוסאן) ניהלה את הבית ולמדה גם לחימה בהגנה, למשל עם נגינאטה. מעמד האישה היה נמוך יחסית, אך היו מקרים של נשים שהשפיעו פוליטית או שלטו דרך בני משפחתן.


שודו היא מסורת של יחסים אינטימיים בין סמוראי מנוסה וצעיר. הכתבים מסבירים שיחסים אלה העבירו ערכים כמו נאמנות וכבוד מדור לדור.



הקטאנה מזוהה עם הסמוראים, אך החרב הפכה לנפוצה אחרי המאה ה-14. סמוראים נלחמו בעיקר בקשת ובחנית בשדה הקרב. בטקסים ובחיי היום־יום נשאו סמוראים את הדאישו, קטאנה עם וואקיזאשי. גם נשק לא קטלני וכלים יומיומיים הוסבו לשימוש במצבים שונים.


שריון סמוראיי השתנה לאורך התקופות: טנקו וקעיקו היו שריונות מוקדמים, או-יורוי הוא השריון האיקוני של הרוכבים במאה ה-10, ודו-מרו שריון קל ללוחמי רגלים. בתקופת סנגוקו פותחו שריונות מתכת קשיחה כנגד רובים. בתקופת אדו נוצרו גם שריונות טקסיים לא פרקטיים.


סיפוריהם של הסמוראים השפיעו על ספרות, תיאטרון וקולנוע יפני. ז'אנר ה-Jidaigeki מצטיין בסרטי סמוראים, ואמנים כמו קורוסאווה הביאו את הדמות לעולם. גם במערב נראים השפעות, מסרטים ועד דמויות בדיוניות שנושאות אלמנטים של בושידו וארכיטיפ הסמוראי.

סמוראים הם לוחמים ואצולה ביפן של פעם. השם שלהם רומז על היותם ״משרתים״ של אדון.

בהתחלה הם היו בעלי אדמות שהגנו על השטח. הם חיזקו את כוחם לאורך השנים ושלטו ביפן מאות שנים.

הסמוראי למד לחום ולקשת. הנשק המפורסם הוא הקטאנה, חרב ארוכה. בדרך הטקסית נשאו גם חרב קצרה שנקראת וואקיזאשי. בקורב היו משתמשים גם בחנית ובקשת.

הם חיו לפי חוק כבוד שנקרא בושידו. בושידו מדבר על נאמנות, כבוד ואומץ. אם כבודם נפגע, הם יכלו לבצע ספוקו, התאבדות טקסית, כדי לשמור על השם.

בזמני שלום סמוראים למדו אומנויות כמו טקס התה ושירה. הם גם כתבו על הדרך הנכונה לחיות.


עם הזמן נוצרו משפחות חזקות של סמוראים. במאה ה-12 קם השוגון, מנהיג צבאי, ששלט ממקום שנקרא קמאקורה. מאוחר יותר היו שנים של מלחמות רבות, ואז מנהיגים כמו אודה נובונאגה ואחרים ניסו לאחד את המדינה.


במשך תקופה ארוכה החברה הוחלקה למעמדות. אז חלק מהסמוראים הפכו לפקידים ועבדו במשרדים. חלק אחר איבד את אדונו והפך לרונין, לוחם ללא אדון.


כשיפן נפתחה לעולם המערבי, היא בנתה צבא מודרני. כך נגמר תפקידם של הסמוראים כשכבה שלטת. רבים מהם הפכו לחיילים בצבא החדש, למורים או לבעלי עסקים.


הסמוראים לבשו שריונות שונים בזמנים שונים. או-יורוי הוא שריון רוכבים מסורתי. בחרב הקטאנה יש חשיבות רבה בתרבותם. בימינו דמות הסמוראי מופיעה בסרטים, אנימה וספרים.