סן-לואי

סן-לואי (Saint-Louis, בפי התושבים גם נדאר - Ndar) היא עיר בצפון סנגל, קרובה לגבול עם מאוריטניה. היא שוכנת על אי בשפך נהר סנגל אל האוקיינוס האטלנטי, באזור הסאהל. האקלים טרופי, כלומר חם ולח, עם עונה גשומה בין יולי לאוקטובר.

העיר נמנתה עם 171,263 תושבים ב-2007 והייתה בשנים רבות העיר השנייה בגודלה לאחר דקר. הכלכלה מסתמכת על דיג, טבק, אריגים ותיירות.

סן-לואי שמרה על מראה קולוניאלי, רחובות מסודרים ובניינים מתקופת המאה ה-19. גורם זה, יחד עם רציפיםיה ומיקומה על אי, הביא להכרזתה כאתר מורשת עולמית בידי אונסק"ו ב-2000. אתר מורשת עולמית הוא מקום היסטורי חשוב ששומרים עליו.


האי לא היה מיושב לפני הגעת האירופים. במאה ה-15 הגיעו לכאן מגלי ארצות פורטוגזים, ונציאנים והולנדים. ב-1659 בחר לואי קולייה להקים כאן מרכז מסחרי צרפתי, וקרא לאי על שמו של לואי ה-14.

במשך המאות הבאות שלטה כאן צרפת, אם כי הבריטים כבשו את העיר לזמנים קצרים. סן-לואי שימשה מרכז לסחר במוצרים כמו זהב, עור, שנהב ודגים, וגם הייתה מפעל לסחר עבדים בדרכם לאמריקה.

בתחילת המאה ה-19 גדלה אוכלוסיית העיר. תוכנית תב"ע (תוכנית בנייה) מ-1828 סידרה את הרחובות בשתי וערב. השלטון הצרפתי חיזק את העיר מאוד עם מינויו של המושל לואי פדרב ב-1854. הוא יזם בנייה, הוביל הקמת קו טלגרף לדקר, מערכות מים, גשרים ומוסדות ציבור. ב-1872 הפכה העיר לבירת המושבה, וב-1895 הייתה בירת אפריקה המערבית הצרפתית.

החשיבות ירדה במאה ה-20. מסילת רכבת לְדָקר, שנבנתה ב-1885, והמעבר לספינות גדולות פגעו בנמל העיר. ב-1902 איבדה את מעמדה כבירת האזור, וב-1957 דקר הפכה לבירת המושבה. לאחר עצמאות סנגל ב-1960, רבים מהמוסדות נסגרו והעיר נכנסה לקיפאון כלכלי. בשנת 1983 נכתבה תוכנית לשימור המראה ההיסטורי. בשנות ה-90 חזרה כלכלת העיר להתבסס על דיג, חקלאות ותיירות, וב-1992 נפתחה בה אוניברסיטה בשם גסטון ברז'ה.


העיר מחולקת לאיים ולחלקים על גדות הנהר. החלק העתיק יושב על האי סן-לואי, כ-6 ק"מ צפונית לשפך הנהר. האי צר וארוך, כ-2.5 ק"מ אורך ורוחב של כ-350 מטר.

רובע חשוב נוסף נקרא סור (Sor). שני האיים מחוברים בגשר פדרב, שאורכו כ-506 מטר. ממזרח לאי יש אזור יבשתי עם ביצות, מנגרובים וציפורים ימיות כמו פלמינגו וקורמורנים. מערבית לאי נמצאת לשון יבשה צרה שנקראת לשון ברברי, חלקה מוגדר כפארק לאומי.

אזורים בין הנהר לאוקיינוס חשופים להצפות. מחקר ממשלתי צופה שאפילו עד 2080, עד כ-80% משטח העיר יהיה בסכנת הצפה.


האי מחולק לשלושה חלקים: אזור הממשל במרכז, הרובע הצפוני לודו (Lodo) והרובע הדרומי סינדון (Sindone). אזור הממשל הוא לב האתר ההיסטורי. המבנים שם הם בדרך כלל בני שתי־שלוש קומות, עם מרפסות עץ ומעקות ברזל, וגגות רעפים אדומים. הרחובות מסודרים בצורת שתי וערב כפי שתוכנן ב-1828. בכיכר המרכזית עומד פסלו של פדרב, ויש בניינים היסטוריים כמו ארמון המושל והקתדרלה שנבנתה ב-1828. המסגד הגדול משויך לרובע הצפוני והחל לבנותו ב-1838 בסגנון המגרב.

סן-לואי (נקראת גם נדאר) היא עיר בצפון סנגל. היא שוכנת על אי במקום שבו נהר סנגל נשפך לים. האוויר חם ולח. יש עונה גשומה בין יולי לאוקטובר.

העיר הייתה ועודנה חשובה. בשנת 2007 גרו בה כ-171,263 אנשים. רבים מפרנסתם מדיג וטקסטיל. ב-2000 הכריז ארגון אונסק"ו עליה כאתר מורשת עולמית. זה אומר שמדובר במקום היסטורי חשוב ושומרים עליו.


לפני שהאירופים הגיעו לא היה קשר קבוע כאן. במאה ה-17 הגיעו סוחרים מאירופה. ב-1659 הקימו צרפתים מרכז מסחרי. המושל לואי פדרב בנה בעיר מבנים ושיפר תשתיות במאה ה-19. במשך זמן רב סן-לואי הייתה בירת השטח שהצרים שלטו בו. אחרי שאנשים בנו מסילה לדקר, החשיבות של הנמל ירדה. כשסנגל קיבלה עצמאות ב-1960, חלק מהמוסדות נסגרו. בשנות ה-90 חזרו דיג ותיירות להיות חשובים בעיר.


העיר מפוצלת לאיים ולחלקים על גדות הנהר. האי המרכזי הוא צר וארוך. יש בין האיים גשרים ומנגרובים בסביבה. מערבית לאי נמצאת לשון חול ארוכה שנקראת לשון ברברי. חלק ממנה הוא פארק לאומי. השטח ליד הים רגיש להצפות, ומחקרים אומרים שחלק גדול ממנו עלול להימצא בסכנת הצפה בעתיד.


האי מחולק לשלושה חלקים: מרכז הממשל, רובע צפוני שנקרא לודו, ורובע דרומי שנקרא סינדון. במרכז יש כיכר עם פסל, בניינים ישנים עם מרפסות עץ וגגות אדומים, וקתדרלה ישנה שנבנתה ב-1828.