המשחקים התנהלו בגימנסיון והיו גם מפגשים בין-גימנסיוניים. הפעילות הספורטיבית נקשרה לפולחן דתי. כל גימנסיון הקריב לפטרון מיתולוגי, אך החשובים נקראו "משחקי הקודש". המנצח קיבל זר עלי דפנה, כפות תמרים, כרפס או עטרת מענפי זית. הפרס היה עשוי צמחים כדי להישאר זמני ולדחוף את המנצח להתאמן שוב.
באולימפיה הזית סימל את זאוס, והנחת הזר על ראש המנצח רמזה לזמן קצר של יוקרה כמעט אלוהית.
היאבקות נחשבה לענף המרכזי. היו שני סוגים עיקריים: היאבקות זקופה, שבה המטרה הייתה להטיל את היריב שלוש הטלות "נקיות" באמצעות הגב, הכתפיים או הירך, והשיטה דומה לג'ודו מודרני במובן ההטלה. הסוג השני נקרא "פאנקרטיון" (פירושו "כל הקרבות"), שילוב של היאבקות ואגרוף. בפאנקרטיון הורגלה פחות הגבלות, כולל בעיטות, וההתמודדות הסתיימה לעיתים בכניעה על-ידי הרמת יד.
בשני הסוגים המתאמנים מרחו שמן על גופם. השמן חימם את השרירים, הקשה על ללפיתה וסימל את ההדגמה הגופנית. השופטים פיקחו בקפדנות, ובמקרים של חריגה מטילים עונשים על העבריינים.
האגרוף עבר מהכפפות הרכות של ימי הומרוס אל "כפפות קשות" מהמאה הרביעית לפנה"ס. לא היו משקלי גוף או סיבובים מקובלים. מפני שהקרבות ארכו זמן רב, נדרש כושר סיבולת יוצא דופן. המכות ניתנו בדרך כלל אל הראש, והרמת יד סימנה כניעה.
המאמנים השתמשו בכדורי עור לתרגול, והאימונים קוימו בצלילי חלילים. רעיון "מתאגרף הצל" היה תרגול מול צל כדי לשפר מיומנויות.
הריצה נערכה בסטדיון. אורך הסטדיון השתנה, אבל באולימפיה הוא היה כ-192 מטר. היו שלושה מרוצים עיקריים, ומי שניצח בכל השלושה נקרא "טריאסטס".
היו שיפורים טכניים רבים כדי למנוע זינוק מוקדם: שוחות, גומות אבן ומטיל ברונזה ששימש לקיבוע הרגל. הזינוק היה בעמידה, לא בכריעה, ומקומו נבע גם מהאימונים הצבאיים. נולדו ענפים קשורים כמו הופליטודרומוס, ריצה עם שריון, וריצת הלפיד בפולחן.
היוונים התחרו רק בקפיצה למרחק. הקופצים לעיתים השתמשו במשקוליות (halteres), משקולות יד, כדי לשפר את שיווי המשקל ואת הטכניקה. לכל מתחרה היו שלוש קפיצות, וכל קפיצה נמדדה.
הדיסקוס נזרק מתוך שטח מוגדר. הוא היה עשוי אבן או מתכת, ומשקלו נע בין קילוגרמים בודדים לעוד. לדיסקוס הייתה גם משמעות דתית, וקשרו אותו לאפולו ולגלגל השמש. לכל מתמודד ניתנו חמש זריקות, והטובה שבהן נרשמה.
הכידון הוטל בעזרת רצועת עור קצרה (ankyle) שתסייע לסיבוב ולהטלה יציבה. טכניקה זו הגדילה את טווח ההטלה ולווי היתה גם ערך קרבי.
הפנתאטלון ("חמישה") כלל ריצה, קפיצה, הטלת כידון, זריקת דיסקוס והיאבקות זקופה. המטרה הייתה להדגים איזון בין מהירות, כוח וזריזות. המנצח בפנתאטלון נחשב להישג הגדול ביותר בענף היווני.
מרוצי מרכבות נערכו בהיפודרומוס, מסלול מרוצי סוסים. המרוצים היו מסוכנים ולעיתים גרמו להתהפכויות והתנגשויות. באולימפיה התחרו עשרות מרכבות בו-זמנית. הזוכה קיבל זר של ענפי זית או דפנה. ענף זה היה נחלת האצולה ולא נערך בעירום כמו בענפים אחרים.
היו גם משחקי כדור, הרמת אבנים ושחיה. משחקי הכדור היו קבוצתיים ולכן לא נכללו במשחקים האולימפיים. הרמת אבנים שימשה לאימון כוח. השחיה הייתה פעילות שגרתית, והיוונים חשבו שלא לדעת לשחות בושה.
הספורט היווני ירד במעמדו יחד עם שקיעת המרכזים ההלניים. כמה סיבות מועדפות במחקר הן: פרסים חומריים שפגעו באידיאלים הקלאסיים; רדיפת ערים אחר ספורטאים והענקת תנאים מפנקים; ריבוי תחרויות ונדידת ספורטאים; עליית המאמנים ששלטו בחיי הספורטאים; שחיתות ותשלום למנצחים; התארגנות מקצוענית והיעלמות רוח החובבנות. לבסוף הגיע כיבוש יוון בידי הרומאים וראשית הרומניזציה, שהשפיעו על אופיו של הספורט.
ביוון היו משחקים גדולים שקושרו לדת. המנצח קיבל זר עלי דפנה או עטרת זית. הזרים היו מצמחים כדי שלא יישארו לנצח.
היו ענפי ספורט רבים. הם כללו היאבקות, אגרוף, ריצה, קפיצה, זריקת דיסקוס וכידון.
"פאנקרטיון" פירושו "כל הקרבות". זהו שילוב של היאבקות ואגרוף.
הריצה הייתה בסטדיון. הסטדיון היה מסלול שאורכו כ-192 מטר. זינוק הרצים נעשה בעמידה.
בפנתאטלון היו חמישה ענפים: ריצה, קפיצה, כידון, דיסקוס והיאבקות. המנצח הוכתר כאתלט שכולו מגוון.
מרוצי מרכבות התקיימו בהיפודרומוס. זו היתה מסלול מרוצי סוסים גדול.
שיחקו גם בכדור, הרימו אבנים ושחו. משחקי הכדור לא היו חלק מהמשחקים הרשמיים כי הם היו קבוצתיים.
בסוף, הספורט היווני נחלש. סיבות לכך היו פרסים יקרי ערך, תחרויות רבות, מאמנים שבשלו על הספורטאים ושחיתות. לבסוף הרומאים כבשו והשינוי התרחש.
