ספורט בימי הביניים

תקופת ימי הביניים החלה בתקופת הקיסרות הרומית המאוחרת במאות החמישית והלאה. בתקופה זו חלו שינויים רחבים גם בתרבות הגופנית וביחס אליה.

הכנסייה קיבלה לעתים גישות שונות לגבי הגוף והפעילות הגופנית. שלוש השפעות עיקריות היו חשובות: המחשבה הפלטוניסטית שראה את הגוף כמשרת הנפש; הגישה הרומית הפרגמטית שחששה ממורשת הגימנסטיקה היוונית; ותפיסת פאולוס, שהציג את הגוף כאכסניה של רוח הקודש. בראשית הכנסייה נוצר איזון בין טיפוח הגוף לשמירה על הנפש, וכמה אנשי כנסייה כמו קלמנט האלכסנדרוני ראו ערך בריאותי בפעילות גופנית.

בהמשך חלה המחמירות הכנסייתית. הכנסייה הפכה לנוקשת יותר ומידתה השלילה כלפי משחקים פגאניים גברה. פעילות גופנית ציבורית התקבלה רק בצורה מצומצמת, לרוב כריקודים טקסיים.

בהמשך הכנסייה גמלה והתאימה את עצמה מחדש. מנזרים ומסדרים ניזונו מהרצון לשלב עבודה רוחנית ועבודה גופנית. הנזירים עסקו בעבודה חקלאית ובמלאכה, ושמרו על כושר גופני כתרגול מועיל לרוח.

מסדרים כמו ההוספיטלרי והטמפלרי עודדו פעילות גופנית גם תחרותית. בין המשחקים הבולטים היה ה"סול", משחק שמשלב אלמנטים של כדורגל וראגבי. גם כמרים ונזירים השתתפו במשחקי כדור ופעלו במסגרת הפנאי והחינוך.

עליית מעמד האבירות ושינויי התקופה הפכו את הפעילות הגופנית לחלק מהזהות החברתית. האבירים לא שאפו לגוף אסתטי לפי האידיאל היווני, אלא לאימון לצרכים צבאיים ולמילוי תפקידם כמגיני הנצרות.

החינוך האבירי כלל מיומנויות מעשיות: רכיבה, קשתות, טורנירים (דו-קרב רכוב), היאבקות וסיוף. טורנירים היו תחרויות מרכזיות שבהן אבירים דהרו זה מול זה בניסיון להפיל את היריב. המקור של חלק מהדו-קרב היה גם משפטי: במקרים מסוימים היו הכרעות שנעשו בדו-קרב, לפי אמונה ש"דין שמיים" (דרך קביעה לפי אירוע על-אלוהי) יחשוף את הצד הנכון. עם הזמן הפכו חלק מהדו-קרב לתחרויות עם מוטות עץ ראש קהה, כדי להפחית הסכנה.

הטורניר הפך גם לבמה חברתית ולהזדמנות לרסן נטיות אגרסיביות ולחזק קשרים חברתיים. השלב החינוכי החל מגיל שבע כליווי אצל אביר, נמשך בשנים של אימון, ובגיל בוגר הוכתר המתאמן כאביר בטקס רשמי.

במאה ה-12 וה-13 העיר החלה לצמוח. חומות הערים העצימו עצמאות כלכלית ופוליטית מהאצולה ומהכנסייה. כלי נשק חדשים ושימוש באבק שרפה שינו את פני המלחמה ופגעו בבסיס הפיאודלי שעליו נשענה האבירות.

הערים גם קידמו את חיי הספורט. משחקים אביריים קיבלו ממד ציבורי ועמו הופיעו גילדות מקצועיות ותחומי תחרות עירוניים. נפוצו תחרויות בירי חיצים, משחקי כדור וגרסאות מוקדמות של טניס וכדורת. הקהל והאוהדים החלו ללוות אירועים אלה ולמלא יציעי צפיה.

הכפרים שמרו על משחקי חג ופולקלור, שבהם היו ריצה, קפיצה, היאבקות ופעילויות חורף כמו החלקה על קרח. הפסטיבלים המקומיים שמרו על מסורת של תחרויות שעשועיות ופעילויות גופניות חברתיות.

לסיכום, ימי הביניים ראו מעבר מעמדה של שלילה כלפי ספורט להכלה מותאמת: הפעילות הגופנית שימשה להקניית משמעת, לתפקידי הגנה, ולעיסוק חברתי-חינוכי בערים ובמנזרים.

ימי הביניים התחילו אחרי נפילת האימפריה הרומית. בתקופה זו השתנו הרבה דברים גם בספורט ובמשחקים.

כבר בהתחלה היו דעות שונות על הגוף. יש כאלה שחשבו שהגוף משרת את הנפש. הרומאים לעומת זאת לא אהבו את המשחקים של היוונים. אף על פי כן, כמה מנהיגים נוצריים חשבו שפעילות עוזרת לבריאות.

לאט־לאט הכנסייה קבלה פחות משחקים. חלק גדול מהבידורים שנראו פגאניים נדחו.

נזירים חיים במנזרים. מנזרים הם בתי מגורים של נזירים. שם עבדו הנזירים בשדות והיו גם משחקים בזמן חופשי.

נזירים וקבוצות דתיות פיתחו משחקים מקומיים. אחד מהם נקרא "סול". זה היה דומה לכדורגל ולראגבי.

אבירים הם לוחמים עם כללים מיוחדים. הם התאמנו כדי להגן על העם.

הם למדו רכיבה, קשתות, סיוף והיאבקות. טורנירים היו תחרויות שבהן אבירים רכובים ניסו להפיל זה את זה. בהתחלה דו-קרבות שימשו גם להכרעות משפטיות, ואז הם הפכו לתחרויות בטוחות יותר עם מוטות עץ.

הילד התחיל ללמוד אצל אביר בגיל שבע. אחרי שנים של אימון הוכתר בלבוש רשמי כאביר.

בהמשך גדלו הערים. בערים אנשים סחרו ולמדה מקצועות חדשים. ערים אלה יצרו גילדות והחלו להתארגן גם בתחרויות.

נולדו משחקים של כדור ושל ירי חיצים. במשחקים השתתפו גם קהל ואוהדים.

בכפרים חגגו בפסטיבלים עם ריצה, קפיצה, היאבקות והחלקה על קרח בחורף. משחקים אלה נשמרו כחלק מהמסורת המקומית.