ספרות צרפתית

ספרות צרפתית כתובה בעיקר בצרפתית ובדיאלקטים שלה (צורות מקומיות של שפה). בתחילה נשלטה הלטינית, אך עם הזמן עלה דיאלקט ה'אויל' וצמח לשפה צרפתית מודרנית.

הטקסט המוקדם ביותר בצרפתית הוא "שבועת סטרסבורג" (842). שירים חשובים מוקדמים הם "Cantilène de sainte Eulalie" ומסורות על קדושים. בתקופה זו צמחה שירה אפית על גבורה, שירי טרובדור (טרובדור, משורר-זמר חצר), ורומנסים אביריים.

"שירי מעללי הגבורה" (Chansons de geste) הן פואמות אפיות בשפת אויל, שנועדו לדקלום בליווי כלי נגינה. הן מהללות דמויות היסטוריות ואגדיות כמו סר רולנד. ב־1215 נערכה חלוקה ז'אנרית של שירים אלה למחזורים שונים.

שירת הטרובדורים (לשון אוקס) פרחה בדרום והציבה דגשים על אהבת חצר ואידיאליזציה של האישה. שבחי המשוררים כוללים שמות כמו ברנאר דה ונטטדורן. הסיסטינה (sestina) היא צורת שיר מורכבת שפותחה אז.

הרומן החצרוני עסק באהבת חצר ובאגדות בריטניות. כרטיין דה טרואה היה דמות מרכזית. בין הנושאים: מסע בין תשוקה למוסר, דמויות כמו לנסלוט ופרסיבל ואגדת הגביע הקדוש.

הפרוזה של ימי הביניים כללה כרוניקות על מלכים (כמו Jean de Joinville ו־Jean Froissart), ופרוזה חופשית בהשפעה איטלקית שהתפתחה לקראת המאה ה־15.

המחזה הדתי והחילוני שימש לכל שכבות העם. היו מחזות על חיי ישו והקדושים וגם פארסות קומיות וסאטיריות.


המאה ה־16 הביאה רנסאנס ספרותי במשקל של ההומניזם (השיבה לקלאסיקה ולמידה מהטקסטים היווניים והרומיים). המצאת הדפוס, השפעות איטלקיות ואידיאל השפה הובילו לשינוי.

אישים מרכזיים: רבלה (Rabelais) עם יצירת הבעיטה והשובבות "גרגאנטואה ופנטגרואל"; מונטן (Montaigne) עם "המסות" שמזינות מחשבה אישית; ומשוררי לה־פלייד כמו רונסאר. הרנסאנס שאף לשכלל את השפה ולהציבה מול הלטינית.


המאה ה־17 סימנה שלטון תרבותי חזק של חצר המלוכה והקמת האקדמיה הצרפתית (1635). קמו כללים לשפה ולדרמה.

מולייר כתב קומדיות מפורסמות; קורניי ורסין ביססו את הטרגדיה הצרפתית; לפונטן כתב משלים (מעין סיפורי מוסר-בעלי חיים). דקארט השפיע כוגה על המחשבה של התקופה.


המאה ה־18 הייתה תקופת ההשכלה (תנועה של רעיונות שכלתניים ושיפורים חברתיים). פילוסופים וסופרים כמו וולטר, רוסו ומונססקייה קראו לשינויים בחברה ובמשטר.

האנציקלופדיה של דידרו הייתה מפעל ידע מרכזי. במקביל נרקם זרם סנטימנטלי שפתח את הדרך לרומנטיציזם.


זו תקופה של תהפוכות פוליטיות וצמיחה תרבותית. עלו תנועות מרכזיות: רומנטיציזם (רגש ודמיון), ריאליזם ונטורליזם (תיאור מציאותי), וסימבוליזם (שירה רבת דימויים).

יוצרים מרכזיים: בייקונים של הרומנטיציזם כמו ויקטור הוגו; בלאז'ק ופלובר ברומן הריאליסטי; אמיל זולה ביסס את הנטורליזם; משוררים כמו בודלר, ורלן ורמבו חידשו את השירה.


הרומנטיציזם הדגיש רגשות, דמיון ויחיד. הריאליזם והנטורליזם רצו לתאר את החברה והחיים היומיומיים בלי אידיאליזציה. רבים מהסופרים עבדו בשני הכיוונים.


הפארנאס דגל ב"אמנות לשמה" וביופי נקי. הסימבוליזם חיפש להבעה רעיונית דרך דימויים ורמיזות, ופיתח שירה סובייקטיבית ומסתורית.


המאה ה־20 ראתה שפע תנועות: סוריאליזם (חקירת התת־מודע), אקזיסטנציאליזם (הרעיונות על קיום ומשמעות), הרומן החדש (התמקדות בצורה), ותיאטרון האבסורד.

משוררים וסופרים מרכזיים כוללים אנדרה ברטון, פול אלואר (סוריאליסטים), סארטר וקאמי (אקזיסטנציאליסטים), סמואל בקט ותיאטרון האבסורד.


השירה התרחבה: המשיכה של הסימבוליזם, הופעת סוריאליזם ושירה אישית ועירונית. כמה משוררים פעלו גם כחזון פוליטי בשואה ובתקופות מאוחרות יותר.


התיאטרון שכלל גם ז'אנרים בידוריים וגם דרמה פילוסופית. הנובלה והרומן המשיכו להתפתח בצורות ניסיוניות, כמו זרם התודעה ורומן החדש.


הספרות הצרפתית עברה שלבים ברורים: טקסטים מוקדמים בלטינית ודיאלקטים; שירה אפית וטרובדורית; רנסאנס והומניזם; קלסיציזם של המאה ה־17; נאורות של המאה ה־18; רומנטיציזם, ריאליזם וסימבוליזם במאה ה־19; ותנועות מודרניות במאה ה־20.

הספרות בצרפת החלה מדיבור בלטינית ואז בצרפתית ישנה. "שבועת סטרסבורג" נחשבת לאחד הטקסטים הראשונים בצרפתית.

היו שירים ארוכים על גיבורים (Chansons de geste - שירי גבורה). הם בוצעו עם כלים ומספרים על קרבות ועל לוחמים.

שירים של הטרובדורים (טרובדור - משורר-זמר חצר) הגיעו מהדרום. הם שרו על אהבה ואישה מושלמת.

גם נכתבו סיפורי אבירים על לנסלוט ופרסיבל. כותבים כמו כרֶטיין דה טרואה כתבו סיפורים כאלה.


המחשבה חזרה לטקסטים של יוון ורומא. רבלה כתב סיפורים מצחיקים על ענקים. מונטן כתב מסות על החיים.


בעידן זה נכתבו הצגות וכללים לשפה. מולייר כתב קומדיות מפורסמות. לפונטן כתב משלים עם חיות.


פילוסופים כמו וולטר ורוסו חשבו על חינוך ועל חוקי המדינה. הם כתבו רעיונות לשיפור החברה.


צמחו סגנונות חדשים. רומנטים כתבו על רגשות. סופרים אחרים תארו את החיים היומיומיים כמו ז'ורז' בלאז'ק ואימיל זולה.

משוררים חשובים של המאה הזו הם ויקטור הוגו ובודלר.


צמחו תנועות כמו סוריאליזם (סוריאליזם - חיפוש ברגש ובתת־המודע) ואקזיסטנציאליזם (שאלות על משמעות החיים). גם כתב תיאטרון מוזר בשם תיאטרון האבסורד.

כותבים מפורסמים מהמאה ה־20: סארטר, קאמי, ואנדרה ברטון.