סרטן בלוטת התריס הוא גידול ממאיר בבלוטת התריס. קיימים ארבעה סוגים עיקריים: פפילרי, פוליקולרי, מדולרי ואנפלסטי.
בדרך כלל הסוגים הפפילרי והפוליקולרי גדלים לאט. הם עלולים להישנות אחרי הטיפול, אך אצל חולים מתחת לגיל 45 הפרוגנוזה טובה מאוד עם טיפול מותאם. סרטן מדולרי נהיה בעייתי יותר אם הוא התפשט מחוץ לבלוטה. הסוג האנפלסטי גדל ומתפשט מהר ומגיב מעט לטיפולים.
האבחון נעשה לעיתים באמצעות שאיבת תאים במחט דקה (Fine needle aspiration) תחת אולטרה-סאונד, או על ידי הסרה ניתוחית של הבלוטה ובדיקה פתולוגית. כיוון שבלוטת התריס סופחת יוד, משתמשים לעתים ביוד רדיואקטיבי לטיפול. לאחר מכן מקובל טיפול בתירוקסין (טירוקסין הוא הורמון של בלוטת התריס).
התסמין השכיח הוא גוש בצוואר. עם זאת, רק כ-5% מהגושים הללו הם ממאירים. תסמינים אחרים יכולים להיות הגדלה של קשרי לימפה, כאב, שינוי בקול, ותסמינים של פעילות יתר או חסר של הבלוטה (היפרתירואידיזם או היפותירואידיזם).
לאחר גילוי גוש מפנים לאנדוקרינולוג. עושים בדיקת אולטרה-סאונד כדי לבדוק גודל, מיקום ומרקם הגוש. בודקים גם את הורמון TSH (ההורמון המגרה את הבלוטה) והורמוני התירואיד T4 ו-T3, כדי להעריך פעילות הבלוטה.
הבדיקה המדויקת ביותר לקביעת ממאירות היא שאיבת תאים במחט דקה. לעיתים רואים צורך בכריתה מלאה של הבלוטה לצורך בדיקה פתולוגית. בדיקות דימות יכולות להראות מאפיינים שעשויים להצביע על גידול, כמו שוליים לא ברורים או זרימת דם מוגברת בגוש.
הסיווג מבוסס על המאפיינים הפתולוגיים של הגידול. כל סוג משפיע אחרת על הטיפול והפרוגנוזה.
סוראפניב (נקסבר) היא תרופה מאושרת לטיפול בסרטן בלוטת התריס מסוג מפושט עמיד ליוד רדיואקטיבי. היא שייכת לקבוצה של תרופות שנקראות מעכבי קינאז. קינאז הוא אנזים שמסייע לתאים סרטניים לגדול ולהתחלק; מעכבים אלה מפחיתים את צמיחת התאים.
נקסבר גם מעכב יצירת כלי דם חדשים שמזינים את הגידול. תרופות כאלה נקראות אנטי-אנגיוגניקיות. הסוראפניב אושרה על ידי גופים רגולטוריים מרכזיים.
זהו הסוג השכיח ביותר. הוא נפוץ יותר בקרב נשים, בעיקר בגילאי 30, 40. אצל ילדים ובאנשים שטופלו בעבר בקרינה באזור הראש או הצוואר, הסרטן עלול להופיע במוקדים מרובים ולהתפשט מוקדם יותר לקשרי לימפה. בטיפולים מעקב אפשר להשתמש בסמן דם שנקרא טירוגלובולין כדי לעקוב אחרי גידול פפילרי בעל שוליים ברורים.
(נשמר כותרת מקורית; הטיפול הכירורגי והמעקב מותאמים לפי סוג ומידת ההתפשטות.)
סוג זה שכיח יותר בנשים מעל גיל 50. גם כאן טירוגלובולין יכול לשמש כסמן מעקב.
(טיפול ומעקב דומים לעקרונות שלפעמים כוללים ניתוח, יוד רדיואקטיבי והורמוני תחליף.)
סרטן זה מתחיל בתאים שמייצרים את ההורמון קלציטונין. רמות גבוהות של קלציטונין בדם יכולות לשמש סמן למחלה. גם סמני CEA (נוגדן קרצינואמבריוני) עשויים להיות מוגברים.
הפרוגנוזה גרועה יותר מת'הפפילרי והפוליקולרי, כי יש חשש להתפשטות גרורתית לאיברים אחרים. אחד הסימפטומים הייחודיים יכול להיות שלשול. המחלה יכולה לפגוע בקשרי הלימפה בצוואר, בחזה, בכבד, בריאות ובעצמות.
בסרטן מדולרי לא אפשרי לטפל ביוד רדיואקטיבי. בחולים בסיכון גבוה להישנות משתמשים לעתים בהקרנות. טיפולים תרופתיים חדשים נמצאים במחקר, וב-2011 אושרה תרופה בשם Caprelsa (vandetanib) לטיפול בסרטן מדולרי מפושט.
הסוג האנפלסטי אלים ומהיר מאוד. הוא מתפשט במהירות לאיברים סמוכים, כמו קנה הנשימה, ולעתים קרובות אינו ניתן לכריתה מלאה בניתוח.
בטיפול האנפלסטי בדרך כלל משלבים הקרנות וכימותרפיה. אלה טיפולים פליאטיביים, שמטרתם לשפר את איכות החיים ולא להירפא בהכרח. החציון להישרדות הוא בדרך כלל שלושה עד שבעה חודשים. במקרים שבהם הגידול מוגבל לצוואר וניתן לכרותו במלואו, ואחרי טיפול משולב, יש סיכויי הישרדות גבוהים יותר לטווח של כשנתיים.
סרטן בלוטת התריס הוא גידול בבלוטה שבגרון. יש ארבעה סוגים: פפילרי, פוליקולרי, מדולרי ואנפלסטי.
הסוגים הפפילרי והפוליקולרי גדלים לאט. הם נפוצים ויש להם סיכוי טוב להחלים, בעיקר אצל צעירים. הסוג המדולרי קשור לעתים בסימנים נוספים כמו שלשול. הסוג האנפלסטי גדל מהר וקשה לטפל בו.
התסמין העיקרי הוא גוש בצוואר. לעיתים יש שינוי בקול או כאב. רק מעט מהגושים הם סרטניים.
הרופא בודק את הבלוטה ואולי עושה אולטרה-סאונד. לעתים דוקרים את הגוש במחט דקה ומביטים בתאים תחת מיקרוסקופ.
הטיפול יכול לכלול ניתוח להסרת הבלוטה. לפעמים נותנים יוד רדיואקטיבי כדי להרוג תאים שנספחו ביוד. אחרי ניתוח נותנים הורמון שיעזור לבלוטה לעבוד במקום שקירב.
בסרטן מדולרי בודקים הורמונים שנקראים קלציטונין ו-CEA. בסוג זה לא משתמשים ביוד רדיואקטיבי בדרך כלל. במקרה האנפלסטי, הטיפול הוא לעתים קרובות קרינה וכימותרפיה כדי להקל על התסמינים.
מומחים יחליטו מה הטיפול הטוב ביותר לכל אדם.
תגובות גולשים