עונש מוות

עונש מוות (הוראה לחסל אדם על ידי המדינה) הוא הצורה החמורה ביותר של ענישה. ביצועו מכונה הוצאה להורג.

הדוכסות הגדולה של טוסקנה הייתה המדינה הראשונה שביטלה רשמית את עונש המוות, ב-30 בנובמבר 1786. מאז מציינים ביום זה אירועי תמיכה בחיים.

דו"ח אמנסטי לשנת 2003 ציין כ-1,126 הוצאות להורג ב-28 מדינות. מרבית ההוצאות להורג בוצעו בסין, ובמדינות נוספות כמו איראן וארצות הברית. סין מדווחת על מספרים גדולים במיוחד של הוצאות להורג בשנות ה-90 וה-2000.

רוב המדינות הדמוקרטיות המערביות ביטלו את העונש, כולל כל מדינות האיחוד האירופי, קנדה, אוסטרליה וניו זילנד. יחד עם זאת, כ-78 מדינות עדיין שומרות על עונש המוות בחוק או בפועל, כולל ארצות רבות באסיה, במזרח התיכון ובאפריקה. רק שש מדינות מאפשרות עונש מוות לעבריינים קטינים (מתחת לגיל 18), ובפועל ארצות הברית הייתה עד 2005 הכתובת העיקרית לכך.

בישראל העונש המקובל על רצח הוא מאסר עולם. החוק מאפשר עונש מוות במקרים מסוימים, והוצא להורג בישראל רק אדם אחד במסגרת חוקים אלו, אדולף אייכמן, שנשפט ונידון בתלייה ב-1962. סעיף אחר בחוק איפשר בעבר הוצאות להורג על בגידה, שהופעל לעיתים מעשית, אך השימוש נדיר ואף מעורר מחלוקת.

המשפט הבין-לאומי אינו אוסר באופן כוללני את עונש המוות. עם זאת, אמנות אזוריות ועולמיות מגבילות את השימוש בו ומעודדות ביטול. טיעונים מרכזיים נגד העונש מתמקדים בסיכון להריגת אנשים חפים מפשע ובפגיעה בזכויות האדם.

בראשיתו של המאה ה-21 ניכרת מגמה עולמית של צמצום השימוש בעונש המוות. כיום מספר מדינות בוטל בו לחלוטין, רבות אחרות הגבילו את העבירות שיזכו בעונש זה, וחלק מהמדינות ממשיכות לבצע הוצאות להורג באופן פעיל.

אמנות בינלאומיות מרכזיות מגבילות את השימוש בעונש המוות. סעיף 6 לאמנת הזכויות האזרחיות והפוליטיות (ICCPR) קובע זכות לחיים וממקד את השימוש בעונש המוות לעבירות החמורות ביותר בלבד. ההגדרה של "העבירות החמורות ביותר" נותרה פתוחה לפרשנויות שונות. כמו כן יש פרוטוקולים אזוריים, למשל באירופה, האוסרים על עונש המוות.

אמנות אזוריות, ובהן פרוטוקולים שבאו בעקבות אמנות אמריקניות ואירופיות, מחייבות מדינות בנות ברית לבטל או להגביל את השימוש בעונש המוות, ולעיתים דרשו ביטול לצורך השתלבות בארגונים כמו האיחוד האירופי.

העצרת הכללית של האו"ם קיבלה ב-2010 החלטה התומכת בהפחתת השימוש בעונש המוות. ארגוני זכויות אדם בינלאומיים רואים את השימוש בעונש המוות כהפרה של הזכות לחיים וטוענים כי יש לשלול אותו.

שיטות הוצאה להורג משתנות לאורך ההיסטוריה והגאוגרפיה. בעבר הופעלו סקילה, שרפה, חנק וארבע מיתות בבית דין במסורת היהודית. ברפואה המשפטית ובמדינות מודרניות נפוצות שיטות כמו זריקת רעל (הזרקת רעל), כיסא חשמלי, כיתת יורים ותא גזים. המערכת המשפטית והממשלתית מנסה לפעמים למזער את הפגיעה במבצעים, למשל על ידי שימוש בכדורי סרק בכיתות יורים, כדי לפזר אחריות.

ביהדות: במקורות מופיעה תמיכה עקרונית בעונש המוות, אך גם זהירות רבה בהלכות דיני נפשות. המסורת מנסה להגביל את היישום.

בנצרות: דעות חלוקות. יש נוצרים המתנגדים לעונש המוות, ויש הנותנים לו לגיטימציה פרשנית.

באסלאם: בשריעה נהוג עונש המוות בצורות כמו קיסאס (תגמול שווה). קיימת אפשרות של פיצוי כספי בשם דיה, במקום עונש המוות.

בבודהיזם: רוב הוגיו שוללים את עונש המוות. הם מדגישים את ההזדמנות של החטא לכפר ולשנות את דרכו של האדם.

יעילותו של עונש המוות כהרתעה לְרצח שנויה במחלוקת. מחקרים הראו ממצאים סותרים. חלקם מצביעים על השפעת הרתעה משמעותית, ואחרים לא מוצאים השפעה ברורה. מחקרים מודרניים מציעים שאם יש אפקט הרתעה, הוא עשוי להיות תלוי בתדירות ובידיעה שתגובה כזו תבוצע בפועל.

עונש מוות פירושו שהמדינה מגבילה את החיים של אדם והורגתו. הוצאה להורג זה השם לפעולה הזאת.

טוסקנה הייתה המדינה הראשונה שבוטל בה עונש המוות בשנת 1786. הרבה מדינות היום לא משתמשות בו. חלק מהמדינות עדיין עושים זאת.

בישראל בדרך כלל מנצלים מאסר עולם במקום עונש מוות. רק אדם אחד הוצא להורג על פי חקיקה מיוחדת, אדולף אייכמן ב-1962.

חוקים בין-לאומיים לא אוסרים תמיד על עונש המוות. יש אמנות שמגבילות אותו ועושות מגעים לבטל אותו.

יש שיטות שונות: הוצאה להורג בתלייה, בכיסא חשמלי, בכיתת יורים ובזריקת רעל. כיום השיטה השכיחה היא זריקת רעל.

דתות חושבות על הנושא אחרת. ביהדות יש מקורות שמדברים על עונש המוות, אבל גם חוקים שמקשים על ביצועו. באסלאם יש דינים שנקראים "קיסאס" (תגמול שווה) ולעתים משפחה יכולה לקבל פיצוי שנקרא "דיה" במקום עונש. בבודהיזם רבים מתנגדים לעונש המוות.

חוקרים בודקים אם עונש המוות מונע רציחות. התשובות חלוקות. חלקם אומרים שיש ההשפעה, אחרים לא רואים הבדל ברור.