עליית הנוער

עליית הנוער הייתה תנועה ציונית שהוקמה בגרמניה כדי להעלות צעירים יהודים לארץ ישראל ולהכשירם לעבודה חקלאית. בראשית שנות ה-30, עם עליית האנטישמיות בגרמניה, התגברה הפגיעה במקומות עבודתם של נערים יהודים. בעקבות זאת פעלה רחה פריאר להביא קבוצות ראשונות לארץ; הקבוצה הראשונה של 12 נערים הובלה לבן שמן ב-12 בספטמבר 1932. מאוחר יותר נבנה מערך של ארגונים וסוכנויות, וב-1933 הוקמה הלשכה לעלית הילדים והנוער בירושלים.

החלטת הקונגרס הציוני בפראג (1933) הביאה למינוי חיים ויצמן וארתור רופין לפיקוח, והנרייטה סאלד קיבלה על עצמה את ניהול ההיבט החינוכי. סאלד כונתה "אם עליית הנוער" והשפעתה העיצובית והמעשית הייתה גדולה. האתגר הגדול היה לשכנע הורים לשלוח את ילדיהם לארץ, שנחשבה מסוכנת לעתים, ולשמור על מוטיבציה אצל הנערים בזמן ההמתנה לעלייה.


מטרת עליית הנוער הייתה כפולה: אידאולוגית וחינוכית. אידאולוגית, להביא נערים שיעזרו בבניין הארץ בעבודה חלוצית. חינוכית, לעצב דור שישראלית, שיוכל לעבוד, ללמוד ולהשתלב בחברה החדשה. הארגון פעל בשיתוף התנועה הקיבוצית, וממנה נטען שלוש ערכי יסוד: עבודה, לימודים וחברה. היומיום כלל עבודה חקלאית מסודרת, שעות לימוד ופעילות חברתית. עם השנים עמדות ומטרות השתנו בהתאם לשינויים החברתיים והאתגרים בארץ.



בשנות ה-30 הוקמו ארגונים בגרמניה שהרשימו מועמדים, שלחו להכשרה וחילקו סרטיפיקטים (רישיונות עלייה שניתנו על ידי השלטון הבריטי). המיונים לקליטה היו קפדניים, בין השאר בגלל המיעוט בסרטיפיקטים והדרישות של הקיבוצים המקלטים. תנאי הסף כללו גיל (כ-15 ומעלה), בדיקות רפואיות ואישור הורים.

הקבוצה הרשמית הראשונה של עליית הנוער החלה בעין חרוד ב-19 בפברואר 1934. מאז הוקמו בתי-נוער בקיבוצים ובמושבים רבים, כגון רודגס, תל יוסף, נהלל ועוד. עד נובמבר 1934 עלו כ-200 נערים ונערות. עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה עלו בערך 5,000 נערים ונערות, רובם ממערב אירופה.

בני הנוער שהגיעו בארצות רבות היו מוצאים עצמם מתרבות גרמנית שונה בתכלית מהחיים בארץ. רבים השתלבו בהמשך בפעילות צבאית והיישובית של היישוב היהודי בארץ, כגון בהגנה ובפלמ"ח (יחידות לחימה של היישוב).


עם פרוץ המלחמה השתנו נתיבי העלייה: הגיעו גם נערים ממדינות אסיה וממזרח התיכון, ובהן תימן, עיראק וטורקיה. עליית הנוער קלטה גם ילדים ישראלים מרקע של מצוקה, ביוזמת הנרייטה סאלד. בתקופה זו הגיעו גם פליטים שניצלו מהשואה, במיוחד קבוצת "ילדי טהראן", ילדים שעברו מסלול קשה עד שהגיעו לארץ. אלה היו לרוב ילדים קטנים, יתומים או פליטים, ולכן דרשו טיפול נפשי וחינוכי מיוחד.

התנאים היו קשים: חסימת אירופה והמדיניות הבריטית הגבילו את כמות העולים. למרות זאת, במהלך המלחמה עלו עוד כ-10,000 ילדים ונוער בדרכים שונות.


ב-1946 הוחלט בלשכת הציונים שבזאל כי יתום יהודי באירופה עד גיל 17 יוכל להתקבל למוסדות עליית הנוער. הוקמו מרכזים בפריז ובמדינות אחרות לקבלת חניכים לפני עלייתם. חלק מהחניכים עברו מיון מחמיר כדי לבחור יתומים, נערים בעלי קרובים בארץ או נערים בריאים שיוכלו להסתגל. בסוף 1946 נפתח כפר נוער בקפריסין לשהות העולים הלא חוקיים. עד קום המדינה נקלטו בערך 15,000 ילדים, בעיקר מגרמניה ופולין, וחלקם מבולגריה, הונגריה וצ'כוסלובקיה.


שנים אלה התאפיינו בגל עלייה גדול. עד 1952 עלו כ-27,000 ילדים ונוער שקשורים לתנועת עליית הנוער. בשנות ה-50 השתנו הדגשים החינוכיים: חינוך מקצועי קיבל חשיבות גדולה יותר על חשבון המוקד החקלאי. הוקמו כפרי נוער, חוות חינוך ומוסדות להכשרה מקצועית. ב-1954 אלברט איינשטיין אף המליץ לשקול מועמדות של הארגון לפרס נובל לשלום. ב-1958 קיבלה עליית הנוער את פרס ישראל.


העשור הזה הכניס קשיים תקציביים וקונפליקטים על מדיניות הקליטה. יחד עם זאת, המשיכו להיפתח תוכניות כמו "כיתות מכינות" לנטויים חינוכית ו"יחידה לקליטת נוער מתבגר" ללימוד מקצוע ושפה. אחרי מלחמת ששת הימים עלתה קבוצה גדולה מברית המועצות, וכ-4,000 בני נוער ממנה הצטרפו לארגון.


ב-1971 אושרה "תוכנית ה-4,600" שדנה בקליטת נוער ישראלי משכבות מצוקה. בתחילת שנות ה-70 חלה עלייה בכמות החניכים המקומיים. גם עולים מאיראן והמשך העלייה מאתיופיה בשנות ה-80 השפיעו על דרך הסינון והקליטה. בשנות ה-80 הוקמו מרכזי מיון ונפתחו מסלולים מותאמים לבתי ספר דתיים ומוסדות שונים.


בשנת 1996 נסגרה עליית הנוער כמחלקה עצמאית מסיבות תקציביות. חלק מהפעילויות והחניכים הועברו למשרד החינוך. לאורך כ-50 שנות פעילותה נקלטו והתחנכו במוסדות עליית הנוער כ-350,000 נערים ונערות.


בהתחלה הקשר עם ההורים היה מוגבל להסכמתם לשליחת הילדים. בזמן המלחמה רבים הילדים התיתמו והלשכה שימשה להם בית. אחרי הקמת המדינה המצב השתנה: משפחות רבות עלו עם ילדיהן, אך עדיין היו הורים שלא היו מעורבים בחיי החינוך. עם השנים ההבנה גדלה שחינוך יעיל יותר נשען על שיתוף פעולה עם ההורים. לכן הארגון שינה את המדיניות וניסה לקרב הורים לתהליך החינוכי.

עליית הנוער הייתה תנועה שעזרה לתלמידים יהודים לעלות לארץ ישראל. בתחילת הדרך, בשנות ה-30, גרמניה הייתה מקום מסוכן ליהודים. אנשים כמו רחה פריאר הביאו קבוצות צעירות לארץ כדי שיקבלו חינוך ולעבד את האדמה.


המטרה הייתה שלוש: עבודה, לימודים וחברה. זאת אומרת: לעבוד בשדה, ללמוד בבית ספר ולחיות בקבוצה. הארגון עבד יחד עם קיבוצים. קיבוץ הוא יישוב שבו אנשים עובדים יחד ועוזרים זה לזה.


הקבוצה הראשונה הובאה לבן שמן ב-1932. הקבוצה הרשמית הראשונה החלה בעין חרוד ב-1934. כדי לעלות קיבלו "סרטיפיקטים", זהו רישיון עלייה. בתחילת הדרך עלו כאלפים מועטים, ורבים מהם הגיעו מקיבוצים ובבתי ספר מיוחדים.


במלחמה הגיעו גם ילדים מפינות שונות של העולם. חלק היו פליטים שניצלו מהשואה. הקבוצה המפורסמת שנקראה "ילדי טהראן" הגיעה אחרי מסע קשה. הילדים האלו היו קטנים והזדקקו לטיפול וללימוד מחדש.


ב-1946 הוחלט לקבל יתומים יהודים עד גיל 17 במוסדות עליית הנוער. הוקמו מרכזים בפריז ובמקומות אחרים כדי להכין את הילדים לעלייה. עד קום המדינה הגיעו עוד אלפי חניכים.


בשנות ה-50 וה-60 עלו עוד הרבה ילדים, ונפתחו כפרי נוער ומרכזים להכשרה מקצועית. עליית הנוער עזרה לילדים ללמוד לעבוד ולמסגר את חייהם בארץ. ב-1958 עליית הנוער קיבלה פרס ישראל. בשנות ה-70 וה-80 הגיעו עוד קבוצות מארצות שונות, למשל מאיראן ומאתיופיה.


בשנת 1996 נסגרה עליית הנוער כיחידה נפרדת. חלק מהפעילות הועברו למשרד החינוך. במשך יותר מחמישים שנה עברו דרכה כ-350,000 ילדים ונערים.


בהתחלה ההורים שלחו את הילדים והארגון טיפל בהם כמו משפחה. אחר כך הבינו שעדיף שההורים גם ישתתפו בחינוך. לכן במשך השנים נעשה ניסיון לקרב את ההורים לילדיהם ולהשתתף בחינוך.