עמוס קינן (1927, 2009) היה יוצר ישראלי רב־תחומי: סופר, עיתונאי, עורך, תסריטאי, מחזאי, פזמונאי, צייר, פסל ואוצר. זכה בפרס ברנר ב־1998. ארכיונו שמור במכון גנזים.
נולד בתל אביב בשם עמוס לוין. אחרי שנות נעוריו הצטרף ללח"י (ארגון לוחמים יהודי שפעל נגד השלטון הבריטי). לחם במלחמת העצמאות ונפצע. הקרב בדיר יאסין, שבו היו טענות על אלימות קשה, השפיע רבות על חייו. קינן סיפר שהוא לא היה עד לכל האירועים, אך הכיר במעורבותו בתכנון הקרב. אשתו וביוגרפיתו תיארה כי הוא גם סיפר על מעשים קשים בהם היה מעורב.
החל לפרסם בעיתונות בשנות ה־40 וה־50. כתב טורים סאטיריים ב"הארץ" בשם "עוזי ושות'", ופרסם מאוחר יותר טורים ב"ידיעות אחרונות" במשך שלושים שנה.
בשנות ה־50 הועמד לדין בחשד שהטיל פצצות על דירת שר התחבורה דוד צבי פנקס. נגזר ניסיון למעצר, אך הוחלט על זיכוי מחמת הספק. אחרי מותו של השר פנקס נפטר מהתקף לב; מניעיו של המחבר, כפי שתוארו, היו מתסכול פוליטי. קינן אישר מאוחר יותר בפגישות פרטיות חלק ממעורבותו.
ב־1954 נסע לפריז ושב לישראל ב־1962. בפריז כתב מחזות והשפיעו עליו הזרמים האוונגרדיים של התקופה.
עם חזרתו החל פרסום קבוע ב"ידיעות אחרונות". היה בין כותבי המוסף "ציפור הנפש", שעסק בביקורת חברתית ופוליטית ושימש במה לכותבים משמאל. לאחר סגירת המוסף הופיע כעורך וככותרת במקומות שונים בעיתון.
קינן תמך ברעיון של פשרה טריטוריאלית עם הפלסטינים, והיה פעיל בתנועות שמאל ובמפעלים לקידום הידברות. ב־1975 היה ממקימי "המועצה לשלום ישראל־פלסטין".
כתב סיפורת, שירה וספרי עיון. הספר המוכר ביותר שלו הוא "הדרך לעין חרוד" (1984), רומן דיסטופי, יצירה שאפשר לקרוא כעלילת מדינה עתידית שמתווכח עם כוח פוליטי, שקע לעין חרוד החופשית. הספר עובד לסרט ב־1990 ולעיבודים תיאטרליים.
כתב גם ספרי מסע על נופי ארץ ישראל, וספרי סאטיריקה שהיו פופולריים. היה מבקר מסעדות אך גם כתב על הקשר לאדמה ולנוף.
כתב מחזות, תרגם יצירות לוהטות וביצע שירים ופזמונים שהושר על ידי זמרים ידועים. חלק ממחזותיו היו ניסיוניים או מבקרים דתיים, וגם נפסלו חלקית מסיבות ציבוריות.
כתב תסריטים והשתתף בסדרות ובסרטים. ערך ראיונות מצולמים עם אינטלקטואלים כמו ז'אן־פול סארטר ונועם חומסקי.
עבד בפיסול ובציור. סגנונו נקשר ל"אמנות עברית", ניסיון לקשור את היצירה לשורשים באזור המזרח הקדום. היה ממייסדי המוזיאון הפתוח תפן, וכיהן כמנהל ואוצר.
יצירותיו כוללות פסלי אבן וברונזה וציורים בצבעי מים ואקריליק. ב־2022 הוצב פסל שלו בגן מאיר בתל אביב.
זכה בפרס ברנר, קיבל תואר עמית כבוד מבית־הספר סם שפיגל, והוערך גם במוסדות אמנותיים אחרים.
אישתי נורית גרץ היא חוקרת ספרות וכתבה ביוגרפיה עליו. שתי בנותיו הן העיתונאית שלומציון קינן והזמרת רונה קינן. עמוס קינן נפטר בתל אביב ב־2009, לאחר משבר של מחלת אלצהיימר, ונקבר בקיבוץ עינת.
עמוס קינן (1927, 2009) היה יוצר ישראלי. הוא כתב סיפורים, שירים, טור בעיתון. הוא גם צייר ופסל. זכה בפרס חשוב בשם פרס ברנר.
נולד בתל אביב. בילדותו עבר תקופות קשות במשפחה. כשהיה צעיר הצטרף ללח"י (שם של קבוצת לוחמים שפעלה בתקופת המנדט הבריטי).
היה כותב סאטירה, זה אומר כתיבה שאוהבת לצחוק ולעקוץ מוסדות. פרסם טורים בעיתונים גדולים. בשנות ה־50 הוא הועמד במשפט על השלכת פצצות, אך זוכה.
שהה שנים בצרפת, בפריז. שם כתב מחזות וניסה רעיונות חדשים באמנות.
חזר והמשיך לכתוב בעיתונות. הרבה דיבר על אהבתו לארץ ולנוף. תמך ברעיונות של שלום ודיאלוג עם השכנים.
כתב ספרים רבים. הספר המפורסם שלו נקרא "הדרך לעין חרוד". זו יצירה בדיה (סיפור דמיוני) על מדינה במצוקה.
היה גם מחזאי ומתרגם. כתב שירים שבוצעו על ידי זמרים. עיצב פסלים וציורים שמזכירים תרבויות עתיקות.
עמד במיסד מוזיאון פתוח בתפן. יצירותיו הוצגו בתערוכות. חלק מיצירותיו נמצאות היום במקומות ציבוריים.
עמוס קינן חי עם אשתו נורית גרץ. יש לו שתי בנות, שלומציון ורונה. נפטר ב־2009 לאחר מחלה שנקראת אלצהיימר (מחלה שמשפיעה על הזיכרון).
