ענישה גופנית היא עונש שגורם סבל פיזי, כגון כאב או אי־נוחות. מקרים קשים עלולים לכלול פציעות ואף מוות. ענישה זו הייתה נפוצה בעבר, ובחלק מהמדינות היא עדיין מותרת על פי חוק.
זהו עונש שמוטל על ידי בית משפט על אדם שהורשע. הדוגמה הבולטת במאה ה־20 היא מקרה מייקל פיי ב־1994, שנידון למלקות (הכאה ברצועה) בסינגפור. מדינות שבהן קיימת ענישה שיפוטית כוללות בין היתר את מלזיה וערב הסעודית, וכן מספר מדינות מוסלמיות במזרח התיכון ובאפריקה. עד אמצע המאה ה־20 ענישה שיפוטית הייתה חוקית ונפוצה באסיה, בארצות־הברית ובחלקים מאירופה.
בעת קום המדינה הופיעו בחוקים סוגי ענישה גופנית. הכנסת ביטלה את עונש המלקות כבר ב־1950 בחוק ביטול עונש מלקות, הקובע "לא יהא עונש מלקות במדינה".
ענישה משמעתית נועדה להחזיר משמעת בארגון היררכי. היא הוטלה במסגרות כמו בתי כלא, צבא ובתי ספר. אופי הענישה משתנה, ולעתים כלל הכאה או עונשים אחרים.
מלקות הן הכאה ברצועה על גוף חשוף. זוהי אחת הצורות היותר מוכרות של ענישה גופנית השיפוטית. בסינגפור ובמלזיה נוהגים עדיין לעיתים במלקות. בצי ארצות־הברית נהגו מלקות כחלק מהמסורת הבריטית. קומודור אוריה לוי ביטל את המנהג על ספינתו ב־1842, מה שהוביל להגבלות ב־1850 ולביטול פורמלי בצי ב־1862. כיום עונשים של הכאה רשמית נדירים מאוד; ב־2005 נרשם מקרה בו אזרח הודי נידון ל־51 סטירות על עבירה מקומית.
עמוד הקלון והסד הם מתקנים מעץ שבם קושרים את הנענש בידיו ובצווארו. המטרה הייתה להשפיל את הנענש בציבור. היו מקרים שבהם ראשו של הנענש גילחו כדי להגביר את הבושה, ועוברי־אורח השליכו לעברו פסולת. סוג זה של ענישה כמעט נעלם כיום.
ענישה גופנית היא כשמענישים מישהו בכך שמכּים אותו. הכוונה היא לגרום לכאב או לאי־נוחות. בעבר זה קרה הרבה יותר.
זהו עונש שמחליטים עליו בבית משפט. לדוגמה, בשנת 1994 נער אמריקאי נידון למלקות בסינגפור. מלקות זה כשהכּים את הגוף ברצועה. חלק מהמדינות עדיין משתמשות בעונשים כאלה.
בישראל ביטלו את עונש המלקות ב־1950. החוק קבע שלא יהיה עונש מלקות כאן.
במקומות היררכיים נותנים לפעמים ענישה כדי לשמור על סדר. דוגמאות: בתי כלא, הצבא ובתי ספר.
מלקות הן הכאה עם רצועה על הגוף. בעבר בצי האמריקאי ביטלו את המנהג הזה באמצע המאה ה־19.
בעמוד הקלון או בסד קושרים את האדם במקום פתוח. הרעיון הוא להשפיל אותו בציבור. כיום זה כבר לא נהוג.
תגובות גולשים