עקרון העונג (או עקרון ההנאה) מופיע בפסיכואנליזה של זיגמונד פרויד. המונח (Lustprinzip) לא נטבע על ידו, אלא הופיע אצל גוסטב פכנר. לפי פרויד, האדם נשחק להגיע להנאה מרבית ולמזער כאב.
הכוח שמניע זאת הוא האיד, חלק לא־מודע של הנפש שנושא דחפים ראשוניים. ההנאה עליה מדבר פרויד היא ביולוגית־גופנית, כשפרט דגש על ההנאה המינית.
לפי התאוריה, תינוקות פועלים על פי עיקרון העונג בלבד. הם לא מסוגלים לדחות סיפוקים, בעיקר בשלב האוראלי של ההתפתחות, כשהסיפוק נעשה דרך הפה.
בהמשך מתפתח גם 'עקרון המציאות', היכולת לדחות סיפוקים כדי להסתגל לסביבה. המתח בין הרצון לסיפוק ולצורך לדחותו יוצר קונפליקט בין הפרט לחברה. מחקרים מראים שאצל אנשים עם פגיעות מוחיות, כמו תסמונת קורסקוף, עלול להיחלש עקרון המציאות וההתנהגות לחזור להיות מונעת מדחפים לא־מודעים.
עקרון העונג אומר שאנשים רוצים להרגיש טוב ולהימנע מכאב. המילה הובאה גם על ידי פרויד. המושג נולד אצל גוסטב פכנר לפניו.
האיד (חלק מהנפש שאינו מודע) דוחף להנאה פשוטה וגופנית. פרויד הדגיש גם הנאה מינית.
תינוקות פועלים לפי עקרון העונג בלבד. הם לא יודעים לדחות סיפוקים. זה ברור בשלב האוראלי, כשהתינוק מחפש סיפוק דרך הפה.
בהמשך האדם לומד גם עקרון המציאות. זה אומר לפעמים לחכות כדי לקבל טוב יותר. אם המוח נפגע, כמו בתסמונת קורסקוף (קושי בזיכרון), אנשים עלולים לחזור להתנהג לפי הדחפים שלהם.
תגובות גולשים